על מרטין בובר ומחשבות על האינסוף
לא מזמן חברתי, רומא כץ, שלחה לי ספר על הטאואיזם, ואיך ניתן לשלב אותו בפסיכותרפיה. מצחיק. בדיוק עכשיו אני בדיוק קורא את "Pointing The Way" של מרטין בובר, שכתב על הטאואיזם לפני כמעט מאה שנים. אני מכיר ואוהב את הכתיבה של בובר מאז שהייתי סטודנט בשנות ה-60 וה-70, ולמדתי פילוסופיה של החינוך. פעם יכולתי לצטט בקלות דברים שקראתי. עכשיו, בגיל 94, הזיכרון שלי פחות טוב. אבל אני עדיין קורא ושוקע במחשבות בעקבות מה שאני קורא, ונהנה מאוד. אני חושב שאפילו בובר היה מרוצה מקשר כזה עם הקורא. אני קורא ומחשבותיי נודדות אל האינסוף ואל המתח בין האינסוף והזמניות שלנו. אנחנו יחידים זמניים שחיים בעולם שהוא אינסופי לגבינו (את סופו של העולם אני לא מסוגל אפילו לדמיין). אז אני חי באינסוף ובו בזמן שאני חלק מהאינסוף העל-זמני, אני חד"פ. וכמוני גם זבובים וארנבים וכו'. כל דבר שחי שואף להישאר בחיים, אבל אנחנו אולי היחידים שנלחמים להישאר בחיים. כלב שהולך למות מחפש פינה ושוכב שם ומחכה למותו. אנחנו הולכים לרופאים ונלחמים כל עוד שאפשר. לפעמים אני גם רואה אדם שנגמר לו. כך קרה עם החבר שלי סמי ק...