סיפורי סבא

 Attached below  a new English video version of the two last chapters of the blog. Enjoy הקשר שלי עם הגדנ"ע התחיל בעימות. באותה שנה החלטנו להשתתף בצעדת ארבעת הימים – הייתה צעדה שנתית   כזאת, שהתחילה כעניין של הצבא ואחר כך נעשתה מאוד פופולארית. השתתפו בה קבוצות מכל העולם והייתה אווירה קוסמופוליטית נהדרת (ב-68', אחרי המלחמה, הצעדה קוצצה ביום וכעת נשאר ממנה שריד חיוור ומעוות: צעדת ירושלים שאורכת כמה שעות ומשמשת בעיקר להפגנת בעלות על העיר). אנחנו התכוננו אז לצעדה בהתרגשות גדולה – היינו הולכים כמה קילומטרים כל יום. מכיוון שאנחנו באנו מרחוק, הגענו אחרונים לחניון שממנו היינו אמורים להתחיל לצעוד. אני רואה 12 אוטובוסים, כולם של קבוצות מהגדנ"ע, אבל כל החבר'ה יושבים בתוך האוטובוסים ואף אחד לא פורק את החפצים. התברר שלאותן קבוצות אמרו שיעמיסו להם את הציוד שלהם וגם יפרקו. הם אמרו, אנחנו העמסנו בעצמנו – אנחנו לא פורקים. פרינציפ. אמרתי לחבר'ה שלי, בואו נפרוק את הציוד שלנו. זה לא היה כל כך פשוט כי לא היו אז תאי מטען באוטובוסים, ואת החפצים היו מעמיסים על הגג. כדי להעמיס, שניים-של

כפי שכבר סיפרתי כאן, רציתי לבוא לקיבוץ בארץ כי מאוד אהבתי עבודה פיזית. עבדתי ברפת ואחר כך בענף הצאן. בתחילת שנות ה-60 סגרו את ענף הצאן ואני נשארתי בלי עבודה, ומישהו הציע שאני אעבוד עם חברת הנוער שהקיבוץ קלט שנה או שנתיים קודם לכן. חברות נוער היו מפעל של תנועת עליית הנוער, שהתחיל כבר בשנות ה-30. אחרי שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה באו קבוצות של נערים משם, שנקלטו בעיקר בקיבוצים, למדו ועבדו. אחרי קום המדינה חברות הנוער היו מורכבות מנערים שבאו מאזורי עוני, וממשפחות לא מתפקדות – לרוב משפחות של עולים. הם נשלחו לחברת נוער כדי להוציא אותם מהבית וכדי שאולי החיים בקיבוץ "יישרו" אותם. הם למדו ועבדו בקיבוץ, היו להם משפחות מאמצות (לנו הייתה בת מאומצת מחברת הנוער) והם השתתפו באירועים של הקיבוץ, אבל היו להם מגורים ומסגרת שלהם. ולתוך זה נכנסתי אני, שבעצמי גדלתי בשכונת עוני (ומשפחה שתפקדה ככה-ככה). עוד לפני שנכנסתי לעבודה הזאת, היו שלוש בנות בקבוצה שנכוו קשה בפורים. מכיוון שאחת מהן הייתה באה אלינו הרבה ומאוד התיידדה עם הילדים, נסעתי לבקר אותן בבית החולים סורוקה בבאר שבע פעמיים-שלוש בשבוע. ואז נכ