סיפורי סבא

בתחילת 1948 מלאו לי 17, וביוני באותה שנה סיימתי את בחינות הבגרות. אמרתי לאבא שלי, שאני רוצה לצאת לחוות הכשרה במדינת ניו ג'רזי, אבל אבי, שתמיד סמכתי עליו שיסכים שאצא לעבודה, השיב בנחרצות: "אני לא מוציא שום דבר חצי אפוי מהבית, לא כל שכן הבן שלי". הוא הבין שאני בדרך לישראל ובדיוק פרצה שם מלחמה. הוא אמר ביידיש: איך גיב נישט אויס כן הלבה גאבאכנה פון מיין הוז. (אני לא מוציא דבר חצי אפוי מהבית שלי). כך, במקום לצאת מיד להכשרה יצאתי לחצי שנת לימודים במכללת ברוקלין, מסוף יוני ועד לסוף דצמבר. מזל שאבא שלי התעקש, כי זאת הייתה חצי שנה משמעותית ביותר בחיי. למדתי מעט שעות ואני זוכר רק קורס אחד, אבל זה היה שווה. הקורס היה פילוסופיה יוונית. מיהרתי לרכוש בחנויות של ספרים מיד שנייה באזור כל מה שמצאתי בתחום..הייתי קורא בכתבי אפלטון עד שתיים בלילה, כאילו שזה היה ספר מתח שאי אפשר להניח מהיד. הכול היה חדש, אבל גם הגיוני, והסגנון של דיאלוג, של שאלות שמובילות לאמיתות, ריתק אותי. הרעיון של העבד, שלא למד אבל הוא יודע מתמטיקה מלפני לידתו ופשוט שכח – הקפיץ אותי. לאחר מכן בלעתי כל מילה כתורה מהר סי

לפני לא מעט שנים אחת מנכדותיי, מרים, שהייתה אז בכיתה א' או ב' ביקשה שאספר לה משהו מחיי שהיא תספר בכיתה. סיפרתי לה איך הקמתי גן חיות בקיבוץ אורים וכמעט הבאתי אליו אריות. היא הקשיבה ואמרה: "זה סיפור נהדר אבל אני לא יכולה לספר אותו בכיתה". "למה?" שאלתי. "כי המורה לא תאמין שזה היה באמת". התקוממתי. כל הסיפורים שאני מספר הם אמת ורק אמת!" הכרזתי. מאז סיפרתי הרבה מאוד סיפורים מחיי לילדים ולנכדים. במרוצת השנים הילדים התפזרו (כדרכם של ילדים), הסיפורים התפזרו (כדרכם של סיפורים) ובינתיים נולד דור חדש – הנינים. לכן, בזמן האחרון התחלתי לדשדש בזיכרוני כדי לחזור ולתפוס את מקומי כמספר סיפורים. להפתעתי גיליתי שמשום מה, עדיין לא תמיד מאמינים שמה שאני מספר באמת קרה. ובכן, אני שב ומודיע חגיגית, שכל מה שיסופר כאן הוא אמת ורק אמת – עם מעט שיפורים כמקובל אצל מספרי סיפורים. הסיפורים פורסמו בבלוג שלי "סיפורי סבא", ואפשר למצוא בו את כולם. אני רוצה להודות ליובל צייטלין, קרוב משפחה מצד אימא שלי, שהקים אתר משפחתי לתפארת וסיפק לי מידע יקר וגם תמונות. אני מודה גם