אבל לא יאמינו לי

לפני לא מעט שנים אחת מנכדותיי, מרים, שהייתה אז בכיתה א' או ב' ביקשה שאספר לה משהו מחיי שהיא תספר בכיתה. סיפרתי לה איך הקמתי גן חיות בקיבוץ אורים וכמעט הבאתי אליו אריות. היא הקשיבה ואמרה: "זה סיפור נהדר אבל אני לא יכולה לספר אותו בכיתה". "למה?" שאלתי. "כי המורה לא תאמין שזה היה באמת". התקוממתי. כל הסיפורים שאני מספר הם אמת ורק אמת!" הכרזתי. מאז סיפרתי הרבה מאוד סיפורים מחיי לילדים ולנכדים. במרוצת השנים הילדים התפזרו (כדרכם של ילדים), הסיפורים התפזרו (כדרכם של סיפורים) ובינתיים נולד דור חדש – הנינים. לכן, בזמן האחרון התחלתי לדשדש בזיכרוני כדי לחזור ולתפוס את מקומי כמספר סיפורים. להפתעתי גיליתי שמשום מה, עדיין לא תמיד מאמינים שמה שאני מספר באמת קרה. ובכן, אני שב ומודיע חגיגית, שכל מה שיסופר כאן הוא אמת ורק אמת – עם מעט שיפורים כמקובל אצל מספרי סיפורים. הסיפורים פורסמו בבלוג שלי "סיפורי סבא", ואפשר למצוא בו את כולם. אני רוצה להודות ליובל צייטלין, קרוב משפחה מצד אימא שלי, שהקים אתר משפחתי לתפארת וסיפק לי מידע יקר וגם תמונות. אני מודה גם לצוות הבלוג: בתי נורית וורגפט, שיזמה את הבלוג וכתבה את הסיפורים שסיפרתי, בתי זיוה ויילר, מנהלת הבלוג והאחראית על הצד הטכני, ובן זוגה, יוחנן ויילר, שצילם בכישרון קטעי וידיאו שבהם סיפרתי את הסיפורים באנגלית לטובת המשפחה באמריקה.