סיפורי סבא

An English video version follows the Hebrew text לסיפור הזה יש גם משמעות היסטורית כי הוא קשור בניסיון הראשון של הפתח לעשות פיגוע. ב-8 באוקטובר 1967, שלושה חודשים אחרי המלחמה, מישהו הכניס לקולנוע ציון בירושלים מטען נפץ בתוך תיק, והשאיר את התיק. היום זה לא היה קורה. גם אז נמנע אסון: מצאו את התיק ופירקו את המטען. את כל זה שמעתי רק למחרת, בחדשות. באותו ערב, 8 באוקטובר, ישבתי בבית ולמדתי. הייתי עדיין די חדש בעיר העתיקה, אבל הייתי מרוצה. אמנם הילדים של השכנים התנכלו לפח האשפה שלי (זה היה לפני שהשתנו יחסי עם השכנים), אבל זה לא הטריד אותי במיוחד. כאלה היו החיים בשכונת מצוקה ואני הרי גדלתי בשכונת מצוקה. לקראת חצות באותו לילה התכוננתי לסגור את הספרים וללכת לישון. פתאום אני שומע רעש – צעקות , אולי גם דפקו על דברים . עוד לא הבנתי ערבית ולא ידעתי מה צועקים . אני יוצא החוצה , פותח את השער לרחוב ורואה המון גברים צעירים, שמילאו את הסמטה . ברגע שראו אותי , בבת אחת הכול השתתק . זה היה מפחיד. המון זה תמיד מפחיד וגם בלי להבין ערבית ראיתי שהם מאוד כועסים. ולא י

באחד הימים כשחזרתי מהאוניברסיטה אחר הצהריים, ראיתי בשער הפרחים הודעות על עוצר שעמד להתחיל בתוך זמן קצר. המחשבה הראשונה שלי הייתה, מה אני צריך את זה? אני יכול ללכת לישון אצל שני סטודנטים אחרים מהקיבוץ, ששכרו דירה במערב העיר. אחר כך אמרתי לעצמי, אם אני חי כאן אז כמו כולם. מי שמכיר את השקפותיי, האנושיות והפוליטיות, לא הופתע. לטובת הדור הצעיר אני אומר שבתנועת "הבונים" באמריקה אף פעם לא דיברו על הערבים בארץ. ידענו שיש התנגדות להקמת המדינה ושצפויה מלחמה – אבל מצד מדינות ערב השכנות. לא סיפרו לנו שיש ערבים שחיים במקום הזה. כמו רבים אחרים האמנתי שזה מקום שומם. לא הייתי מודע לקיומם של הערבים בארץ עד הטיול לירושלים, שבו ראיתי את העולם הערבי השכן מהתצפית במגדל של כנסיית נוטרדאם (שעליו סיפרתי כבר). אני לא יודע איך הייתי נוהג אילו ידעתי את האמת. אבל באותם ימים קל היה לא לדעת את האמת. לא קראתי את עיתון "דבר" – היחידי שהיה בקיבוץ – כי הבנתי שזה ביטאון המפלגה. ממילא הממשל הצבאי בקושי הוזכר בו, וודאי לא תואר באופן שאפילו מתקרב לאובייקטיבי. התפכחתי אחרי שקראתי את ספרו של אור