כולם יודעים מי זה מיסטר מילר - Everybody knows Mister Miller


An English video version follows the Hebrew text
לסיפור הזה יש גם משמעות היסטורית כי הוא קשור בניסיון הראשון של הפתח לעשות פיגוע. ב-8 באוקטובר 1967, שלושה חודשים אחרי המלחמה, מישהו הכניס לקולנוע ציון בירושלים מטען נפץ בתוך תיק, והשאיר את התיק. היום זה לא היה קורה. גם אז נמנע אסון: מצאו את התיק ופירקו את המטען.
את כל זה שמעתי רק למחרת, בחדשות. באותו ערב, 8 באוקטובר, ישבתי בבית ולמדתי. הייתי עדיין די חדש בעיר העתיקה, אבל הייתי מרוצה. אמנם הילדים של השכנים התנכלו לפח האשפה שלי (זה היה לפני שהשתנו יחסי עם השכנים), אבל זה לא הטריד אותי במיוחד. כאלה היו החיים בשכונת מצוקה ואני הרי גדלתי בשכונת מצוקה. לקראת חצות באותו לילה התכוננתי לסגור את הספרים וללכת לישון.
פתאום אני שומע רעש צעקות, אולי גם דפקו על דברים. עוד לא הבנתי ערבית ולא ידעתי מה צועקים. אני יוצא החוצה, פותח את השער לרחוב ורואה המון גברים צעירים, שמילאו את הסמטה. ברגע שראו אותי, בבת אחת הכול השתתק. זה היה מפחיד. המון זה תמיד מפחיד וגם בלי להבין ערבית ראיתי שהם מאוד כועסים. ולא ידעתי מה הסיבה. בסרטים יש רגעים כאלה, שלפעמים נראים מוגזמים, שהמון בא לעשות לינץ' במישהו והוא עומד מולם ושני הצדדים עומדים ככה כמה דקות בלי לזוז. זה בדיוק מה שהיה שם. הם עמדו ואני עמדתי מולם. לא ידעתי מה לעשות, אבל ידעתי שאני לא יכול סתם להסתובב ולחזור הביתה. אני חושב שגם הם לא ידעו מה לעשות.
"מה קרה?", שאלתי לבסוף באנגלית הכי אנגלית שלי, "אני יכול לעזור?" בתוך השקט שמעתי זמזומים של שיחות בינם לבין עצמם. ואני לא יכול לעשות כלום. אני לא יודע כמה זמן זה נמשך. בשלב מסוים הם הלכו, הסמטה התרוקנה ואני חזרתי לתוך הבית.
בבוקר שמעתי את החדשות וכך למדתי על הניסיון לפוצץ את קולנוע ציון. בעל הבית שלי, איסמעיל אל-בתוני, השלים לי את השאר. "זה התחיל בגלל השבאב שלכם", הוא אמר. כשנפוצה השמועה על המטען שהונח בקולנוע ירדו חבר'ה צעירים ממרכז העיר לשער שכם, שברו דלתות והכו את מי שנקרה בדרכם. "השבאב שלנו", איסמעיל המשיך, "רצו להחזיר מכות, להיכנס לתגרה, אבל הם פחדו". יכולתי להבין: חיילים חמושים פיטרלו כל הזמן על חומות העיר העתיקה, והצעירים ידעו שהם לא יהססו לפתוח בירי. ויחד עם זאת, החיילים לא הפריעו לצעירים הישראלים לעשות שפטים בפלסטינים. לכן, מושפלים ומתוסכלים, הם הלכו לבית של היהודי בתוך העיר.
אני לא יודע מה הם חשבו, אבל העובדה היא, שהם עזבו. איסמעיל אמר: "הם ידעו שאני בעל הבית והם לא היו מעזים להיכנס ולפגוע במישהו בבית שלי". אולי הוא צדק.
עכשיו בטח תשאלו, מה, כולם ידעו עליך? ובכן התשובה היא, כן. ואני לא מדבר רק על זה שאנשים מנומסים בירכו אותי לשלום ברחוב. פעם הבאתי מעיל לניקוי יבש למכבסה בעיר העתיקה. מי שמכיר אותי לא יופתע לשמוע ששכחתי באחד הכיסים מאתיים לירות – סכום לא פעוט באותם ימים.
יצאתי מהמכבסה והלכתי ברחוב, ופתאום אני שומע מישהו צועק, מיסטר מילר, מיסטר מילר! אחד מעובדי המכבסה רץ אחרי והביא לי את הכסף ששכחתי. אמרתי, "תודה רבה, אבל איך ידעת את שמי?"
והוא ענה: "מה זאת אומרת? כל אחד יודע מי זה מיסטר מילר".
גם אני התחלתי להרגיש בבית ולהכיר אנשים. מדי פעם הייתי נפגש עם איסמעיל לשיחה (ושתייה – זה תמיד הלך ביחד), במלון שאינני זוכר את שמו סמוך לרחוב סלאח א-דין. באחת הימים נכנס למלון איש מרשים ואיסמעיל הציג אותו: אחמד אז'ווה, עיתונאי. זאת הייתה ראשיתה של חברות שנמשכה למעשה עד מותו של אחמד בסוף שנות התשעים. באותם ימים הוא כתב מאמרים ב"אל-אנבא" – עיתון שהקים הממשל הישראלי בשיתוף עם ה"ג'רוזלם פוסט". אין לי מושג אם גם לפני המלחמה אחמד היה עיתונאי – אני מצאתי שהיו לו דעות מעניינות, לא שגרתיות (הוא גם שילם על דעותיו ביוקר, ועל כך עוד יסופר).
ירושלים המזרחית הייתה מקום קטן באותם ימים וכולם הכירו את כולם. או לפחות, כולם הכירו את איסמעיל. גם הבעלים של חנות הקפה קיט קט, ויליאם חורי, הכיר אותו ואת אחמד, ולעתים קרובות ישב באותו מלון. אז כבר הייתי לקוח קבוע של קיט קט. מי שמכיר את עולם הקפה בעיר המזרחית ישאל, בצדק, למה דווקא שם? הרי יש מוכרי קפה הרבה יותר גדולים.
בהתחלה עברתי מחנות לחנות לחפש קפה טוב. בתוך העיר העתיקה מכרו קפה לא רע, אבל המקום היחיד שראיתי שמתייחסים לקפה בכבוד היה בקיט קט. הוא היה קונה וקולה בעצמו והקפה שלו היה מצוין. בסופי שבוע, לפני הנסיעה הביתה, הייתי קונה אצלו פולי קפה ותרמילי הל (מטחנת קפה כבר הייתה לנו) וגם שוקולדים. לילדים זאת הייתה תגלית מסעירה שיש עוד סוגי שוקולד חוץ משוקולד הפרה של עלית. אני הייתי מניח את המזוודה, מבקש שיכינו לי קפה טוב, מתיישב ומספר לילדים על הרפתקאותיי האחרונות.
ויליאם חורי מת לפני שנים. אשתו ניהלה את החנות במשך זמן רב ובשנים האחרונות מנהל אותה הבן, אוסמה חורי. כנראה שהוא ירש מאביו את האהבה לקפה – אני עדיין קונה שם, והקפה עדיין מצוין.

                 ויליאם חורי - הבעלים של קיט קט


                    קיט קט

An English video version:

תגובות

  1. יופי של סיפור ויופי של סיפורים בכלל. מאד שמחה שאתם עושים את הבלוג הזה. אוהבת,דנה

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על נכדי אייל וורגפט (1980-2023)

אני והחבר'ה חלק שני - כך נהפכתי ליקיר הגדנ"ע

מחשבות על "המערה" של אפלטון