על מרטין בובר ומחשבות על האינסוף

לא מזמן חברתי, רומא כץ, שלחה לי ספר על הטאואיזם, ואיך ניתן לשלב אותו בפסיכותרפיה. מצחיק. בדיוק עכשיו אני בדיוק קורא את "Pointing The Way" של מרטין בובר, שכתב על הטאואיזם לפני כמעט מאה שנים. 

אני מכיר ואוהב את הכתיבה של בובר מאז שהייתי סטודנט בשנות ה-60 וה-70, ולמדתי פילוסופיה של החינוך. פעם יכולתי לצטט בקלות דברים שקראתי. עכשיו, בגיל 94, הזיכרון שלי פחות טוב. אבל אני עדיין קורא ושוקע במחשבות בעקבות מה שאני קורא, ונהנה מאוד. אני חושב שאפילו בובר היה מרוצה מקשר כזה עם הקורא. 

אני קורא ומחשבותיי נודדות אל האינסוף ואל המתח בין האינסוף והזמניות שלנו. אנחנו יחידים זמניים שחיים בעולם שהוא אינסופי לגבינו (את סופו של העולם אני לא מסוגל אפילו לדמיין). אז אני חי באינסוף ובו בזמן שאני חלק מהאינסוף העל-זמני, אני חד"פ. וכמוני גם זבובים וארנבים וכו'. 

כל דבר שחי שואף להישאר בחיים, אבל אנחנו אולי היחידים שנלחמים להישאר בחיים. כלב שהולך למות מחפש פינה ושוכב שם ומחכה למותו. אנחנו הולכים לרופאים ונלחמים כל עוד שאפשר. לפעמים אני גם רואה אדם שנגמר לו. כך קרה עם החבר שלי סמי קופר, שמת לא מזמן, אחרי שחלה ומצא את עצמו סיעודי. הוא אמר לי זמן קצר לפני מותו, שהוא מטופל היטב במקום שבו הוא היה, אבל הוא מרגיש שזה לא יכול להימשך לאורך זמן.

אני ממשיך לקרוא את בובר ורואה שהוא הקדים את זמנו. החשיבה בזמנו הייתה ברובה מוגבלת ליחידני (אולי ברוחו של פרויד). היום דבריו היו מחוללים רעידת אדמה. ההתמודדות עם האינסוף, ההכרה באינסוף (אפילו כדי שנדע לשמור על כדור הארץ) זה העתיד. ואולם, בניגוד למה שרוב האנשים חושבים, אנחנו לא מרכז היקום ולכן האויב הקשה ביותר שלנו הוא אנחנו עצמנו. 

ואני תוהה איך אפשר לדבר על האינסוף בשפה שלנו, שהיא כל כך יחידנית וחד פעמית. אנחנו מייחסים חשיבות לספירת דברים – שעות, ימים, חודשים, שנים. אפילו אלוהים אחד. למה? כי אנחנו רואים את עצמנו כל אחד כיצור יחיד וחד פעמי. אין לנו אפילו שפה לאינסוף, אנחנו יכולים רק לנסות ולהתקרב אליו ככל יכולתנו, למתוח ולהרחיב את הגבולות של עצמנו, של איך שאנחנו רואים את העולם. אפשר להסתכל על תחומי מחקר ולראות שלכל דיסציפלינה יש גבולות שתוחמים אותה, אבל הדברים המעניינים ביותר מתרחשים באזורי החיכוך. ביו-טכנולוגיה למשל או גיאו-כימיה (בזה עסק נכדי, אייל וורגפט) אלה שתי דוגמאות. יש עוד. 

אישית, מאז שאני זוכר את עצמי אני בודק גבולות ונוטה לדחות אמיתות מוחלטות. אז עכשיו אני בודק את הגבולות שלי ומנסה להתקרב לאינסוף, ללא מוכר, לבלתי ידוע. ולא, אני לא פוחד. אני בעיקר סקרן.

האם הגישה הזאת מתאימה לכל אחד? קרוב לוודאי שלא. לכל אדם יש את הגישה שלו, את הדרך שלו לראות דברים ולהבין אותם. אבל אם הדברים שכתובים כאן גרמו לכם לשקוע במחשבות על האינסוף מול הזמני – אני את שלי עשיתי.