על כלבים, סוסים ופרת המחמד שלי
Attached below is a video English version told by Zvi
הפרק הזה מוקדש לנינה שלי, ענת וורגפט-נבון. אמנם אני הייתי בן 85 כשהיא נולדה, ובכל זאת אנחנו חולקים בינינו דבר משותף: אהבה לחיות.
אני מסתכל בתמונות שלה עם סוסים ונזכר בסוסים של ילדותי, באורווה הציבורית בשכונה שלי, קוני איילנד (ניו יורק). באותה תקופה (שנות ה-30 של המאה הקודמת) כבר היו מכוניות, אבל עדיין השתמשו גם בעגלות רתומות לסוסים. בערב, בסוף יום עבודה, היו מביאים את הסוסים לאורווה הציבורית ושם, תמורת סכום כלשהו, היו מטפלים בסוסים והיה להם מקום לאכול ולישון.
הסוסים לא הפחידו אותי, להיפך, רציתי להתקרב אליהם. הייתי הולך לאורווה בכל הזדמנות, אבל העובדים שם אף פעם לא נתנו לי להיכנס (הייתי בן ארבע או חמש, אז אולי אפשר להבין אותם). התוצאה הייתה, שראיתי את הסוסים בעיקר מהצד האחורי שלהם.
כשגדלתי קצת הייתי מביא הביתה גורי כלבים. בפעם הראשונה שהבאתי גור אימא שלי לקחה וניקתה אותו בלי לומר מילה. בכלל, אימא שלי חשבה שאני ילד טוב ומכיוון שכך, כל מה שאני עושה הוא טוב. לכן היא אף פעם לא התנגדה לשום דבר שעשיתי. הכלבים אכלו שאריות ולפעמים, כשאימא לא ראתה, הייתי מגניב לכלב אוכל מהצלחת שלי (גם אתם הייתם נוהגים כך אם הייתם צריכים להתמודד עם כמויות האוכל שאימא שלי שמה על הצלחת).
רוב הגורים שמצאתי היו כלבות, כי אותן אנשים פחות רצו להחזיק. אני הייתי אוסף אותן וכשהן גדלו, וכלבה הייתה צריכה להמליט היה לה מקום: מתחת לבית היה רווח בין הרצפה לאדמה ושם היא יכלה להמליט בשקט והגורים היו מוגנים. כשהגורים קצת גדלו, אימא הייתה אומרת שהיא תמצא להם מאמצים ולאט לאט – כל פעם גור או שניים – הם היו נעלמים. מה באמת קרה אני לא יודע, אבל יש לי חשדות משלי.
כשהגעתי לחוות ההכשרה – המקום שבו למדנו את עבודות החקלאות כדי שנוכל לחיות בקיבוץ בישראל – היה לי ברור שאני רוצה לעבוד עם חיות ולכן עבדתי ברפת שהייתה מחוץ לחווה. בעל הרפת לא אהב יהודים (בלשון המעטה), ותמיד הוא שמח לנצל אותנו. אבל אני אהבתי לעבוד קשה וכך רכשתי את אמונו ולמדתי ממנו הרבה. גם אחרי שעליתי לארץ והגעתי לקיבוץ אורים, העבודה הראשונה שלי הייתה ברפת. עדיין חלבנו בידיים אז, והיינו קמים לחליבה בשלוש לפנות בוקר. לפרות היו שמות ואפשר לומר שהכרנו אותן באופן אישי. לבת השנייה שלי, זיוה, קראתי על שמה של אחת הפרות. אני יודע שבדרך כלל זה הפוך – קוראים לפרה על שם אישה – אבל ככה זה היה.
פעם פרה אחת התקשתה בהמלטה. בעצם זאת הייתה אשמתנו כי עשינו הכלאה של גזעים והעגל היה גדול בשבילה. בכל מקרה, זאת הייתה המלטה קשה שנמשכה שעות, ואני יושב ליד הפרה ומנסה לעזור ולהרגיע, ומתלכלך כולי בנוזלים של הלידה. בסוף, כשהעגל נולד, הפרה ליקקה את שנינו – את העגל ואותי.
אחרי שהעגל ינק לקחתי אותו לתא שלו (היה נהוג אז להפריד בין הפרות לעגלים כמעט מיד), והלכתי להתקלח. בקיבוץ הייתה אז מקלחת ציבורית ובזמן שאני מתנגב ולובש בגדים נקיים, אנשים שרק נכנסו אמרו לי שיש בחוץ פרה. יצאתי והפרה באמת עמדה ליד המקלחת, וכמו כלב התחילה ללכת אחרי כשהלכתי הביתה. היא התיישבה על הדשא מול הבית שלי ולא זזה. הלכתי לחדר האוכל לאכול ארוחת ערב וחזרתי – והפרה הייתה שם. הלכתי לישון וקמתי בבוקר לעבודה – והיא עדיין הייתה שם. אז התחלתי ללכת לרפת והיא הלכה אחרי.
על ההרפתקאות עם גן החיות שהקמתי בקיבוץ יחד עם חבר טוב, ג'ורג' שוואגר, סיפרתי בפרק אחר בבלוג. סיפרתי גם על החבר שלי ג'וני, שעבד בגן החיות בתל אביב, והוא כמעט שכנע אותי לקחת שני גורי אריות לגן החיות בקיבוץ. אחרי שהלביאה, האימא של הגורים כמעט התנפלה עלי, החלטתי להסתפק בזוג שפני סלע.
ג'וני הציל פעם קופיף שימפנזה קטן שברח מגן החיות. הקופיף טיפס ועלה על עץ ובאו מכבי אש ושוטרים עם רובים. הייתה פאניקה, פחדו שהוא ינשוך מישהו, ולא ידעו מה לעשות. ג'וני בא עם בקבוק חלב ועלה בעצמו לעץ, ודרש שכל אלה שעמדו למטה יתרחקו מאתיים מטרים לפחות. הוא האכיל את הקופיף מהבקבוק והרגיע אותו. רק אז הוא ירד מהעץ עם הקופיף בחיקו.
ג'וני נולד בגרמניה, ולפי סיפור חייו שקראתי לא מזמן, כנראה שהיה ילד לא רצוי, שגם ספג מכות. בבגרותו הוא עזב את גרמניה ערב עליית הנאצים לשלטון, ובא לישראל. כשקראתי את זה חשבתי: איזה מזל יש לאנשים שאוהבים חיות. חיות נותנות הרבה ומבקשות מעט מאוד בתמורה, ובזמנים קשים תמיד תמצא בהן נחמה.
סוסים שענת אוהבת במיוחד
אני זוכרת קופיף שברח והתרוצץ בין ענפים ונורא פחדנו. אתה היית אז אחראי על משק ילדים? ככה קראו לזה אז נראה לי. לא?
השבמחק