סיפורי סבא

חג פסח, עם ההתרגשות של ההכנות והילדים, הנכדים והנינים, הזכיר לי את החגים של הילדות. גרנו בנפטון אבניו בקוני איילנד, שהיה רחוב מקביל לזה שבו גרו היהודים, מרמייד אבניו (שדרת בת-ים בעצם). בין מרמייד לרחוב המקביל מהצד השני, סרף ( Surf ) עברה מסילת הרכבת, הטרולי. בערבי שבת וחג אבא שלי היה לוקח אותי לבית כנסת ברחוב היהודי. אמא נשארה בדרך כלל עם אחי, קלארנס, שחלה בפוליו והיה בכיסא גלגלים. אבא לא היה מאוד דתי מפני שהוא היה קומוניסט עוד מביאליסטוק, משם הוא היגר לארצות הברית. אבל אותי רשמו ללימודים בחדר (עד שנחלצתי משם), ובערבי שבת וחג הייתי הולך עם אבא לבית הכנסת. מאוד אהבתי את זה. רחוב בת-ים היה מלא ביהודים לבושים בבגדי חג וכולם מברכים ביידיש גיט שאבעס, גוט יונטעף. בבית הכנסת היה תמיד קצת דג מלוח וחלה וגם משקה חריף (מהסוג הזול ביותר, כמובן). פסח דווקא לא היה עניין גדול במשפחה שלי. היה אוכל טוב, כמובן, אבל לרוב חגגנו רק ארבעתנו, ובלי הרבה קריאה בהגדה. במקום זאת, אבא שלי היה מספר סיפורים. זה היה מוצלח הרבה יותר כי אבא שלי היה מספר סיפורים מחונן. בילדותי המוקדמת גרנו באזור של מהגרים מ

    כך הערמנו על האף-בי-איי   כשהייתי בן 16 נסעתי למחנה קיץ. זאת הייתה השנה השנייה שלי בקמפ גליל. להפתעתי הורי, שתמיד היו מגוננים מדי ודאגנים מדי – הרשו לי לנסוע למחנות. אולי מפני שזה היה מחנה של "הבונים", תנועה ציונית טובה. זה היה בשנת 1947. מדינת ישראל תקום רק כעבור שנה, אבל בפועל היא כבר הייתה קיימת, עם מערכות חינוך ובריאות והנהגה ונציגים חצי-רשמיים. רבים מהיהודים בארצות הברית, והורי ביניהם, ראו בהקמת מדינה ליהודים בפלשתינה ארץ-ישראל התגשמות של חלום. צבא רשמי עדיין לא היה – צה"ל נוסד רק אחרי קום המדינה. היו ארגונים כמו-צבאיים, שפעלו במחתרת, כדי שלא ייתפסו על ידי השלטון הבריטי. "ההגנה" היה הארגון של המיינסטרים, שהיה מזוהה עם המדינה שבדרך. הרקע הזה חשוב, תיכף תבינו למה. המחנה שלנו התקיים הפעם בחווה חקלאית ישנה, שהתנועה קנתה (מתקיימים שם מחנות קיץ עד היום). אני ועוד כמה מהנערים הבוגרים נסענו לשם שבועיים קודם כדי להשמיש את המקום: לחסל קיני צרעות, לשפר את השבילים, לבדוק את האוהלים והצריפים ולנכש עשבים. אני התמחיתי בקני צרעות כי היה לי פטנט שלמדתי מ

כך קם גן החיות של קיבוץ אורים מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי חיות. בבית הקטן שגרתי בו בילדותי תמיד היו אי אלו כלבים או חתולים שאספתי ברחוב. אמא שלי ניסתה להיאבק בזה, אך ללא הצלחה. עוד אהבה גדולה שלי היא קרקסים. ברגע ששמעתי שקרקס מדראנו בא לארץ, לקחתי את בתי הבכורה, נורית (אז בת שנתיים-שלוש), ונסענו לתל אביב. ישנו בלילה אצל הדודים בתל אביב ומוקדם בבוקר הרכבתי את בתי על הכתפיים והלכנו לראות איך מאכילים את החיות של הקרקס. זה היה כמעט יותר טוב מההצגה. באותה שנה – אמצע שנות החמישים מתישהו – פורסמה בעיתונות הידיעה שבמהלך השהות של הקרקס בארץ נולדו שם שני גורי דובים והקרקס תרם אותם לגן החיות בתל אביב. יפה. חזרתי הביתה, לקיבוץ, אל עבודתי כרועה צאן. כל בוקר הייתי יוצא עם הכבשים למרעה, מצויד בתיק ובו סנדביץ' ואקדח וחבל. לפעמים גם לוח שחמט. האקדח היה ציוד חובה כי באותה תקופה יכולת להיקלע לעימות עם הבדואים באזור, למה לקחתי חבל אני לא זוכר. אגב – אף פעם לא נקלעתי לעימות והפעם היחידה שהייתי מאוים הייתה כשארבעה אנשים התקרבו אלי עם כלי נשק שלופים, בעודי יושב ומנקה את האקדח לתומי. וכששאלתי "

קוף ודביבון על הסיפון בשנת 1958 נסעתי לבקר את המשפחה בארצות הברית. עברו יותר משמונה שנים מאז שראיתי אותם ומבחינתי אלה היו חיים שלמים. גם רציתי שהם יכירו את אשתי, אופירה ז"ל, ואת שתי בנותיי, זיוה ונורית. אשתי גם רצתה לפגוש קרובי משפחה שלה שם. על הנסיעה העיבה בעיה אחת קטנה: היה צו מעצר על שמי מפני שנחשבתי עריק. ב-1951 כשכבר הייתי בקיבוץ במסגרת השירות בנח"ל, נודע לי שקיבלתי צו התייצבות לצבא האמריקאי, שניהל אז מלחמה בקוריאה, כביכול כחלק מכוח האו"ם. שלחתי בחזרה מכתב חצוף, כתבתי שאני כבר משרת בצבא אחד של האו"ם (צה"ל באותה תקופה) ואני לא יכול בשניים בו-זמנית. בואו בעוד שנה-שנתיים כתבתי. והם באו. באוקטובר 1953 קיבלתי מכתב מארצות הברית שיש צו מעצר על שמי כעריק. במשרד הפנים כאן עוד הציעו לי לכתוב שרק התנדבתי כאן לצבא כדי לשמור על האזרחות אבל אני הייתי יהיר ואמרתי לא צריך לשקר. כשתכננו את הנסיעה ב-1958 הבאנו את זה בחשבון. טסנו אל על כדי שאם יתעוררו בעיות אני אוכל לרוץ בחזרה למטוס (כן, הייתה אז אפשרות כזאת). ידעתי שאם מחפשים אותי שמי יעלה בביקורת גבולות (שהייתה הר