מסיפורי גן החיות - על קופים, דביבונים וגם כמה אנשים - The Urim zoo, the Bronx Zoo, people and animals, on a boat

קוף ודביבון על הסיפון

בשנת 1958 נסעתי לבקר את המשפחה בארצות הברית. עברו יותר משמונה שנים מאז שראיתי אותם ומבחינתי אלה היו חיים שלמים. גם רציתי שהם יכירו את אשתי, אופירה ז"ל, ואת שתי בנותיי, זיוה ונורית. אשתי גם רצתה לפגוש קרובי משפחה שלה שם.

על הנסיעה העיבה בעיה אחת קטנה: היה צו מעצר על שמי מפני שנחשבתי עריק. ב-1951 כשכבר הייתי בקיבוץ במסגרת השירות בנח"ל, נודע לי שקיבלתי צו התייצבות לצבא האמריקאי, שניהל אז מלחמה בקוריאה, כביכול כחלק מכוח האו"ם. שלחתי בחזרה מכתב חצוף, כתבתי שאני כבר משרת בצבא אחד של האו"ם (צה"ל באותה תקופה) ואני לא יכול בשניים בו-זמנית. בואו בעוד שנה-שנתיים כתבתי. והם באו. באוקטובר 1953 קיבלתי מכתב מארצות הברית שיש צו מעצר על שמי כעריק. במשרד הפנים כאן עוד הציעו לי לכתוב שרק התנדבתי כאן לצבא כדי לשמור על האזרחות אבל אני הייתי יהיר ואמרתי לא צריך לשקר.

כשתכננו את הנסיעה ב-1958 הבאנו את זה בחשבון. טסנו אל על כדי שאם יתעוררו בעיות אני אוכל לרוץ בחזרה למטוס (כן, הייתה אז אפשרות כזאת). ידעתי שאם מחפשים אותי שמי יעלה בביקורת גבולות (שהייתה הרבה יותר פשוטה אז) ולכן אופירה והבנות הלכו ראשונות ואני מאחור, במרחק מסוים.

אופירה הייתה בלחץ ואפשר להבין זאת. היא גדלה בקיבוץ וחיה בקיבוץ, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא נמצאת במקום שבו לא מכירים אותה ולא מדברים עברית ואני, המקומי, בסכנת מעצר. הגיע התור שלנו. האיש מאחורי הדלפק הצביע על בתי זיוה, אז ילדה בת שלוש, ואמר לאופירה, שימי אותה על השולחן. אופירה הרימה אותה ואני חשבתי, הנה זה מתחיל, ולקחתי צעד לאחור, מוכן לברוח למטוס. איש ביקורת הגבולות הסתכל על זיוה ואמר, איזו ילדה יפה! וסימן לנו להמשיך הלאה.

נפגשנו עם קרובי משפחה, עשינו טיול גדול וחזרנו לניו-יורק, משם יצאה אוניית צים שבה הפלגנו בחזרה. אני תכננתי מראש ביקור בגן החיות בברונקס, שהיה אז הגדול בארצות הברית כולה. הלכתי לבד כי זה היה ביקור עסקי. הצגתי את עצמי כמנהל שותף של גן החיות בקיבוץ אורים (שכזכור היו בו אז שני שפני סלע) וביקשתי לדבר עם המנהלת. היא פתחה מפה גדולה ואמרה שאצלנו, בנגב, יש קיפודים די נדירים, שמנהלים חיי משפחה לאורך זמן. בהתחשב בכך שהקיפודים האלה הסתובבו חופשי בקיבוץ והיה צריך להיזהר לא לדרוך עליהם – הבטחתי מיד לשלוח. בתמורה קיבלתי קוף סנאי קטן, דביבון דבש וארבעה תנינים קטנים. לקחתי מונית והבאתי אל כל זה למלון דירות שגרנו בו, איפה שהיה כתוב במפורש: No pets allowed . שילמתי עוד קצת לנהג המונית כדי שיעסיק את פקיד הקבלה בזמן שאני הגנבתי את החיות פנימה.

בחדר במלון שמתי את התנינים באמבטיה (הם הסריחו כהוגן). לדביבון הייתה רצועה והוא היה ממושמע וישב בחדר האמבטיה. את הקוף עובדי בגן החיות שמו בכלוב של ציפורים, אבל הוא הוכיח את חוכמתו בכך שהוא הצליח לפתוח את הכלוב. הוא התחיל להתרוצץ, מבוהל, בחדר במלון, נתלה על הווילון, קופץ מפה לשם ומחרבן בכל מקום. אני רדפתי אחריו עם שמיכה, הבנות נהנו ואופירה הייתה על סף התקף לב. לבסוף הצלחתי לתפוס את הקוף ולסגור את הכלוב כך שהוא לא יוכל לצאת.

לפני ההפלגה התקשרתי לצים.יש לנו כרטיסים להפלגה ב-30 באוקטובר, אמרתי, ויש לי חיות מחמד. איזה חיות? קוף-סנאי, דביבון-דבש וארבעה אליגטורים. האישה בצד השני ניתקה את השיחה אחרי הדביבון. ניסיתי להתקשר שוב ושוב היא ניתקה. בפעם השלישית ביקשתי לדבר עם המנהל והתלוננתי שמנתקים את השיחה בעוד שאני רק מנסה למלא אחר ההוראות. גם המנהל חשב שאני מטורף, אבל הוא התייחס ברצינות: דרש שאני אשלם חמישה דולר על כל חיה ואבטיח להחזיק אותן בחדר.

זה לא היה רע, כי הדיילת שתפקידה היה להאכיל את החיות באונייה פחדה. כשהצעתי שהיא תמצא מקום לחיות ואני אאכיל, היא שמחה. החיות שוכנו במין צריף בירכתי האונייה, ששימש למקרה שמישהו מהצוות חלה במחלה מידבקת (או השתגע), וכל בוקר חברי ספידי ז"ל ואני הוצאנו את הקוף והדביבון לטיול על הסיפון, לשמחת הילדים.

בעזרתו של הווטרינר שלנו, ד"ר אלי מאיר, שהיה בר סמכא מוכר בכל הארץ, הצלחנו להביא את החיות היישר לקיבוץ, בלי הסגר כמתחייב, והן שוכנו בגן החיות הקטן בחורשת האשלים והאקליפטוסים בפאתי הקיבוץ. התנינים מתו מקור כבר באותו חורף – הם היו מפלורידה ולא סבלו את הלילות הקרים בנגב. ועד שג'ורג' ואני חשבנו איך לחמם את המקום, בוקר אחד מצאנו את ארבעתם מתים. הקוף והדביבון נשארו, ובהחלט היו אטרקציה מקומית.

And for an English video version, with some additional stories:
https://www.youtube.com/watch?v=Yxtbe-Hsh0A