סיפורי סבא

לפני לא מעט שנים אחת מנכדותיי, מרים, שהייתה אז בכיתה א' או ב' ביקשה שאספר לה משהו מחיי שהיא תספר בכיתה. סיפרתי לה איך הקמתי גן חיות בקיבוץ אורים וכמעט הבאתי אליו אריות. היא הקשיבה ואמרה: "זה סיפור נהדר אבל אני לא יכולה לספר אותו בכיתה". "למה?" שאלתי. "כי המורה לא תאמין שזה היה באמת". התקוממתי. כל הסיפורים שאני מספר הם אמת ורק אמת!" הכרזתי. מאז סיפרתי הרבה מאוד סיפורים מחיי לילדים ולנכדים. במרוצת השנים הילדים התפזרו (כדרכם של ילדים), הסיפורים התפזרו (כדרכם של סיפורים) ובינתיים נולד דור חדש – הנינים. לכן, בזמן האחרון התחלתי לדשדש בזיכרוני כדי לחזור ולתפוס את מקומי כמספר סיפורים. להפתעתי גיליתי שמשום מה, עדיין לא תמיד מאמינים שמה שאני מספר באמת קרה. ובכן, אני שב ומודיע חגיגית, שכל מה שיסופר כאן הוא אמת ורק אמת – עם מעט שיפורים כמקובל אצל מספרי סיפורים. הסיפורים פורסמו בבלוג שלי "סיפורי סבא", ואפשר למצוא בו את כולם. אני רוצה להודות ליובל צייטלין, קרוב משפחה מצד אימא שלי, שהקים אתר משפחתי לתפארת וסיפק לי מידע יקר וגם תמונות. אני מודה גם

 Bellow is an English oral version of Eyal's story, told in collaberation between his grandfather, Zvi, and his mother Nurit Wurgaft         אייל בקטיף אבוקדו מ"העץ של אייל"             אייל, נכדי הראשון.   באיזו דרך שלא מובנת לי עד הסוף נולדנו ביחד: אתה, בתחילת חייך, ואני  נולדתי  כסבא, ובתקופה שהייתה התחלה חדשה בחיים שלי. גרנו אז בבית שמש, אשתי וויזל ואני. אתה לימדת אותי שהכלב שלי, סטיב – כלב רועים ענקי – מרגיש את עצמו ממש קטן. גרנו בדירה שכורה בזמן שבנינו את ביתנו. באחד הביקורים שלכם – אתה והוריך, רמי ונורית (מיכל עוד לא נולדה אז) – שמענו קולות מאיימים של כלב גדול. ידענו שאתה בחדר ונכנסנו בבהלה. ראינו אותך במיטה, מסתכל למטה אל סטיב, ששכב על הרצפה. הוא נהם אליך ואתה החזרת לו בקול של ילד בן שנה, ושניכם הייתם מרוצים. וויזל ואני היינו מבוהלים ביותר. אתה וסטיב הייתם חברים כל עוד הוא חי. כאשר ביקרת אצלנו עם רמי ונורית, בבוקר סטיב היה בא להעיר אותך. הוא היה יושב ליד המיטה שלך ונוהם ונוהם, עד שקמת ואמרת: "בסדר סטיב, חכה רגע, תיכף אני בא", כאילו דיברת עם חבר מהגן. סטי

 והפעם מחשבות של צבי מילר, וקצת פילוסופיה, בוידיאו המצ"ב בלינק המצ"ב https://youtu.be/98arvlUYSHo

 Attached below  a new English video version of the two last chapters of the blog. Enjoy הקשר שלי עם הגדנ"ע התחיל בעימות. באותה שנה החלטנו להשתתף בצעדת ארבעת הימים – הייתה צעדה שנתית   כזאת, שהתחילה כעניין של הצבא ואחר כך נעשתה מאוד פופולארית. השתתפו בה קבוצות מכל העולם והייתה אווירה קוסמופוליטית נהדרת (ב-68', אחרי המלחמה, הצעדה קוצצה ביום וכעת נשאר ממנה שריד חיוור ומעוות: צעדת ירושלים שאורכת כמה שעות ומשמשת בעיקר להפגנת בעלות על העיר). אנחנו התכוננו אז לצעדה בהתרגשות גדולה – היינו הולכים כמה קילומטרים כל יום. מכיוון שאנחנו באנו מרחוק, הגענו אחרונים לחניון שממנו היינו אמורים להתחיל לצעוד. אני רואה 12 אוטובוסים, כולם של קבוצות מהגדנ"ע, אבל כל החבר'ה יושבים בתוך האוטובוסים ואף אחד לא פורק את החפצים. התברר שלאותן קבוצות אמרו שיעמיסו להם את הציוד שלהם וגם יפרקו. הם אמרו, אנחנו העמסנו בעצמנו – אנחנו לא פורקים. פרינציפ. אמרתי לחבר'ה שלי, בואו נפרוק את הציוד שלנו. זה לא היה כל כך פשוט כי לא היו אז תאי מטען באוטובוסים, ואת החפצים היו מעמיסים על הגג. כדי להעמיס, שניים-של

כפי שכבר סיפרתי כאן, רציתי לבוא לקיבוץ בארץ כי מאוד אהבתי עבודה פיזית. עבדתי ברפת ואחר כך בענף הצאן. בתחילת שנות ה-60 סגרו את ענף הצאן ואני נשארתי בלי עבודה, ומישהו הציע שאני אעבוד עם חברת הנוער שהקיבוץ קלט שנה או שנתיים קודם לכן. חברות נוער היו מפעל של תנועת עליית הנוער, שהתחיל כבר בשנות ה-30. אחרי שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה באו קבוצות של נערים משם, שנקלטו בעיקר בקיבוצים, למדו ועבדו. אחרי קום המדינה חברות הנוער היו מורכבות מנערים שבאו מאזורי עוני, וממשפחות לא מתפקדות – לרוב משפחות של עולים. הם נשלחו לחברת נוער כדי להוציא אותם מהבית וכדי שאולי החיים בקיבוץ "יישרו" אותם. הם למדו ועבדו בקיבוץ, היו להם משפחות מאמצות (לנו הייתה בת מאומצת מחברת הנוער) והם השתתפו באירועים של הקיבוץ, אבל היו להם מגורים ומסגרת שלהם. ולתוך זה נכנסתי אני, שבעצמי גדלתי בשכונת עוני (ומשפחה שתפקדה ככה-ככה). עוד לפני שנכנסתי לעבודה הזאת, היו שלוש בנות בקבוצה שנכוו קשה בפורים. מכיוון שאחת מהן הייתה באה אלינו הרבה ומאוד התיידדה עם הילדים, נסעתי לבקר אותן בבית החולים סורוקה בבאר שבע פעמיים-שלוש בשבוע. ואז נכ

יום אחד הלכתי לפגוש את איסמעיל במלון ניו ראגדאן. הוא ישב שם בחברת אדם גדול שהיה משהו לא נעים במראה שלו, מטיל אימה אפילו. הוא הציג את האיש ואמר, זה איש השב"כ שלכם (אז עוד קראו לזה שי"ן בי"ת), נעים מאוד. אני התיישבתי ולא ידעתי מה לעשות. אחרי שתיקה קצרה אך מעיקה איסמעיל קם ואמר, אני אשאיר אתכם לדבר לבד, ויצא. כנראה שמסרו לאותו איש שי"ן בי"ת את השם שלי אחרי העוצר ומפקד התושבים. הוא התחיל לשאול מי אני, מה אני ומה אני עושה בעיר העתיקה. אמרתי את האמת: אני קיבוצניק שלומד באוניברסיטה וגר בשכירות בבית של איסמעיל. בסוף השנה אני אחזור לקיבוץ. הוא אמר, למה שלא תעזור לנו? זה יכול להשתלם לך. אמרתי לו שאני קיבוצניק, אני לא צריך כסף. יש לי משפחה אני לא מעוניין, אמרתי והוצאתי את הארנק שלי והראיתי לו תמונות של הילדים. בינתיים איסמעיל חזר והאיש הלך. חשבתי שבזה זה נגמר, אבל טעיתי. אחרי שבועיים בערך הופיע אצלי בדירה בעיר העתיקה בחור בריטי, טוני היה שמו, וביקש לשכור חדר. בקיבוץ לחצו שאני אקח עוד מישהו שיגור אתי, מטעמי ביטחון או משהו כזה, והייתה קומה שלמה למעלה, אז הסכמתי. הסידו