והפעם מחשבות של צבי מילר, וקצת פילוסופיה, בוידיאו המצ"ב בלינק המצ"ב

https://youtu.be/98arvlUYSHo


תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על כלבים, סוסים ופרת המחמד שלי

Attached below is a video English version told by Zvi הפרק הזה מוקדש לנינה שלי, ענת וורגפט-נבון. אמנם אני הייתי בן 85 כשהיא נולדה, ובכל זאת אנחנו חולקים בינינו דבר משותף: אהבה לחיות. אני מסתכל בתמונות שלה עם סוסים ונזכר בסוסים של ילדותי, באורווה הציבורית בשכונה שלי, קוני איילנד (ניו יורק). באותה תקופה (שנות ה-30 של המאה הקודמת) כבר היו מכוניות, אבל עדיין השתמשו גם בעגלות רתומות לסוסים. בערב, בסוף יום עבודה, היו מביאים את הסוסים לאורווה הציבורית ושם, תמורת סכום כלשהו, היו מטפלים בסוסים והיה להם מקום לאכול ולישון.  הסוסים לא הפחידו אותי, להיפך, רציתי להתקרב אליהם. הייתי הולך לאורווה בכל הזדמנות, אבל העובדים שם אף פעם לא נתנו לי להיכנס (הייתי בן ארבע או חמש, אז אולי אפשר להבין אותם). התוצאה הייתה, שראיתי את הסוסים בעיקר מהצד האחורי שלהם. כשגדלתי קצת הייתי מביא הביתה גורי כלבים. בפעם הראשונה שהבאתי גור אימא שלי לקחה וניקתה אותו בלי לומר מילה. בכלל, אימא שלי חשבה שאני ילד טוב ומכיוון שכך, כל מה שאני עושה הוא טוב. לכן היא אף פעם לא התנגדה לשום דבר שעשיתי. הכלבים אכלו שאריות ולפעמים, כשאי...
המשך לקרוא

על מרטין בובר ומחשבות על האינסוף

תמונה
Below text an English video version of Zvi's thoughts, enjoy לא מזמן חברתי, רומא כץ, שלחה לי ספר על הטאואיזם, ואיך ניתן לשלב אותו בפסיכותרפיה. מצחיק. בדיוק עכשיו אני בדיוק קורא את "Pointing The Way" של מרטין בובר, שכתב על הטאואיזם לפני כמעט מאה שנים.  אני מכיר ואוהב את הכתיבה של בובר מאז שהייתי סטודנט בשנות ה-60 וה-70, ולמדתי פילוסופיה של החינוך. פעם יכולתי לצטט בקלות דברים שקראתי. עכשיו, בגיל 94, הזיכרון שלי פחות טוב. אבל אני עדיין קורא ושוקע במחשבות בעקבות מה שאני קורא, ונהנה מאוד. אני חושב שאפילו בובר היה מרוצה מקשר כזה עם הקורא.  אני קורא ומחשבותיי נודדות אל האינסוף ואל המתח בין האינסוף והזמניות שלנו. אנחנו יחידים זמניים שחיים בעולם שהוא אינסופי לגבינו (את סופו של העולם אני לא מסוגל אפילו לדמיין). אז אני חי באינסוף ובו בזמן שאני חלק מהאינסוף העל-זמני, אני חד"פ. וכמוני גם זבובים וארנבים וכו'.  כל דבר שחי שואף להישאר בחיים, אבל אנחנו אולי היחידים שנלחמים להישאר בחיים. כלב שהולך למות מחפש פינה ושוכב שם ומחכה למותו. אנחנו הולכים לרופאים ונלחמים כל עוד שאפשר. ...
המשך לקרוא

על נכדי אייל וורגפט (1980-2023)

תמונה
 Bellow is an English oral version of Eyal's story, told in collaberation between his grandfather, Zvi, and his mother Nurit Wurgaft         אייל בקטיף אבוקדו מ"העץ של אייל"             אייל, נכדי הראשון.   באיזו דרך שלא מובנת לי עד הסוף נולדנו ביחד: אתה, בתחילת חייך, ואני  נולדתי  כסבא, ובתקופה שהייתה התחלה חדשה בחיים שלי. גרנו אז בבית שמש, אשתי וויזל ואני. אתה לימדת אותי שהכלב שלי, סטיב – כלב רועים ענקי – מרגיש את עצמו ממש קטן. גרנו בדירה שכורה בזמן שבנינו את ביתנו. באחד הביקורים שלכם – אתה והוריך, רמי ונורית (מיכל עוד לא נולדה אז) – שמענו קולות מאיימים של כלב גדול. ידענו שאתה בחדר ונכנסנו בבהלה. ראינו אותך במיטה, מסתכל למטה אל סטיב, ששכב על הרצפה. הוא נהם אליך ואתה החזרת לו בקול של ילד בן שנה, ושניכם הייתם מרוצים. וויזל ואני היינו מבוהלים ביותר. אתה וסטיב הייתם חברים כל עוד הוא חי. כאשר ביקרת אצלנו עם רמי ונורית, בבוקר סטיב היה בא להעיר אותך. הוא היה יושב ליד המיטה שלך ונוהם ונוהם, עד שקמת ואמרת: "בסדר סטיב, ח...
המשך לקרוא