סיפורי סבא

An English video version told by Zvi, is at the bottom of this post עוודיה הייתה אשתו של בעל הבית שלי בעיר העתיקה, איסמעיל אל-בתוני. הכרתי אותה ממש בהתחלה. אחרי שחברי, בובי בלומנפלד, עזר לי להביא את הדירה ברובע המוסלמי למצב תקין פחות או יותר, היא באה לבדוק. אז הבנתי שאמנם איסמעיל השכיר לי דירה, אבל היא זו שתקבע אם הדירה ראויה למגורי אדם. למזלי, היא אישרה. אחרי שקיבלתי את האוקיי שלה היא הזמינה אותי לקפה בבית שלה. שתינו והיא שאלה, "אתה רוצה שאקרא לך בקפה?" אמרתי שאין לי זמן, אולי בפעם אחרת. ייתכן שהיא פירשה זאת כסירוב מנומס – בכל אופן כמעט עד הסוף היא לא הציעה שוב. במהלך אותה שנה, כשהיו מכריזים על עוצר בעיר העתיקה (וזה קרה כמה פעמים) או לפעמים סתם אחרי הלימודים, הייתי הולך אליה לקפה. היא הראתה לי תמונות מעיר נעוריה, חברון, וסיפרה לי על העבודה שלה כאחות בבית חולים שם. גם אחרי שהיא התחתנה ועזבה את חברון, המקצוע הזה אפשר לה להשלים הכנסה, בכך שהיא נתנה זריקות לאנשים תמורת תשלום. אנשים היו מביאים את המרשם מהרופא ואת החומר מבית המרקחת, והיא הייתה מזריקה. זה היה הרבה יותר זול מאשר בק

An English video version of the first part of this story at the end. Enjoy את אחמד אז'ווה הכרתי בשנה שבה גרתי בעיר העתיקה (1967-1968) דרך איסמעיל (כמו רוב האנשים שהכרתי שם). לא היינו קרובים אז, אבל בפעמים שישבנו יחד (לרוב עם איסמעיל ועוד אנשים) ושמעתי אותו מדבר, התרשמתי שהוא אדם חכם מאוד. איש מעניין עם דעות לא שגרתיות. אחר כך עבדתי כמדריך של קבוצות של אמריקאים שבאו לשנה לעשות קצת ציונות (עבודה בקיבוץ) ולהכיר את הארץ. כאשר הקבוצה הראשונה הייתה בסמינר בבית ברל, והתוכנית הייתה גדושה בדוקטרינה ציונית, הצעתי להביא את אחמד להרצות, כדי שיכירו גם את הדרך שבה הדברים נראים בצד השני. זה היה בסוף 1968, קצת יותר משנה אחרי המלחמה. כשהעליתי בפני אחמד את הרעיון הוא פחד. זה היה דבר אחד להשמיע את הדעות שלו באוזני בלובי של מלון ניו ראגדאן, אבל זה היה דבר אחר מבחינתו להשמיע אותן מעבר לגבול, בתוך שטח ישראל. אמרתי לו שהקהל הוא בסך הכל אמריקאים צעירים, ושאני ערב לשלומו. איסמעיל בא איתנו כדי לעודד. בדרך עצרנו במסעדה באבו גוש וגם זה היה מעודד. ובכן, הקהל המיועד אמנם היה בסך הכל אמריקאים צעי