אחמד אז'ווה – על דעה מקורית משלמים ביוקר
An English video version of the first part of this story at the end. Enjoy
את אחמד אז'ווה הכרתי בשנה שבה גרתי בעיר העתיקה (1967-1968) דרך
איסמעיל (כמו רוב האנשים שהכרתי שם). לא היינו קרובים אז, אבל בפעמים שישבנו יחד
(לרוב עם איסמעיל ועוד אנשים) ושמעתי אותו מדבר, התרשמתי שהוא אדם חכם מאוד. איש
מעניין עם דעות לא שגרתיות.
אחר כך עבדתי כמדריך של קבוצות של אמריקאים שבאו לשנה לעשות קצת
ציונות (עבודה בקיבוץ) ולהכיר את הארץ. כאשר הקבוצה הראשונה הייתה בסמינר בבית
ברל, והתוכנית הייתה גדושה בדוקטרינה ציונית, הצעתי להביא את אחמד להרצות, כדי שיכירו
גם את הדרך שבה הדברים נראים בצד השני. זה היה בסוף 1968, קצת יותר משנה אחרי
המלחמה. כשהעליתי בפני אחמד את הרעיון הוא פחד. זה היה דבר אחד להשמיע את הדעות
שלו באוזני בלובי של מלון ניו ראגדאן, אבל זה היה דבר אחר מבחינתו להשמיע אותן
מעבר לגבול, בתוך שטח ישראל.
אמרתי לו שהקהל הוא בסך הכל אמריקאים צעירים, ושאני ערב לשלומו.
איסמעיל בא איתנו כדי לעודד. בדרך עצרנו במסעדה באבו גוש וגם זה היה מעודד. ובכן,
הקהל המיועד אמנם היה בסך הכל אמריקאים צעירים, אבל כל מיני אנשי צבא לשעבר ובהווה,
שמעו על ההרצאה והסתקרנו ובאו. חלק מהדברים כנראה הרגיזו אותם – לפעמים הם נכנסו
לדבריו ואמרו, לא, זה לא היה ככה, זה היה אחרת. אחמד לא התווכח אבל לא ויתר. הוא
אמר: "כולנו מקבלים מידע ממקורות שונים ועל זה אנחנו מבססים את המחשבות שלנו.
מיסטר צבי הזמין אותי לדבר על מה שאני יודע ועל המחשבות שלי".
כעבור שנה בערך שוב הייתי עם קבוצה של אמריקאים בהרצאה של איש מודיעין
בבנייני האומה בירושלים. מלחמת ההתשה הייתה אז בעיצומה וגם הוויכוח הפוליטי על שלום
ועל עתיד השטחים. בחוץ הפגינו אנשי מצפ"ן וזה דיבר אל ליבם של כמה מהחבר'ה,
שהיו שמאלנים ושלומיסטים, ורצו לשמוע דעות אחרות. אמרתי, אני אארגן לכם פגישה עם
עיתונאי ערבי במזרח ירושלים, ונזמין גם את אנשי מצפ"ן (באמת הזמנתי, אבל הם לא
באו).
הפגישה התקיימה במסעדה שאינני זוכר את שמה, קרוב ל"אמריקן קולוני".
אחמד בא ודיבר עם הקבוצה וזה היה מפגש מרתק, להם וגם לי. היה ערב מעניין ומהנה
ולהפתעתי הגדולה בסיומו הוא נתן לי מתנת יום הולדת: שולחן קפה אוריינטלי יפהפה,
שעד היום משמש למטרה זו בביתה של הבת שלי, נורית. אני מאוד התרגשתי מהמחווה – לא
ידעתי שהוא בכלל יודע מתי יום ההולדת שלי. כך התחיל הקשר האישי בינינו.
במה זה התבטא? פעם הזמנתי אותו להצטרף אלינו לטיול משפחתי בעין פשחה.
לי זה עלה בביקור של השב"כ (שכבר סיפרתי עליו כאן). ייתכן שאחמד שילם מחיר
יקר יותר – אני לא יודע. טיילנו ביחד גם בירושלים ובסביבה. כשרצינו להיכנס לשטח של
בית הספר שדה הר גילה והגענו למחסום של מג"ב, אני דיברתי עם השומרים בעברית
האמריקאית הקיבוצניקית שלי ונתנו לנו להיכנס. כשרצינו להיכנס ליקב במנזר כרמיזן
אחמד השתמש בקשריו. לימים היקב היה למקום מאוד מוכר ומתויר ואף נפתחה חנות בחזיתו,
אבל באותם ימים זה היה רק יקב של המנזר ולמעט סוחרים, מעט מאוד אנשים באו לשם.
אחמד התקבל בכבוד ובברכה, למרות שהוא היה מוסלמי ולמיטב ידיעתי לא היו
לו עסקים שקשורים ביין. איש קטן עם משקפיים מרובעים וחלוק לבן של מעבדה, שאינני
יודע מה היה תפקידו, בא לכניסה לפגוש אותנו ועשה לנו סיור. עברנו בין חביות ענק במרתפים
אפופי ריח יין, עד שהגענו למעין משרד צנוע: שולחן קטן באחד מאולמות הייצור. אולי
זה היה המקום שבו עשו עסקים והסכימו על מכירות ומחירים. מדריך הסיור, איש של מעט
מילים, הוציא כוסות מתוך ארון תרופות קטן ולבן שהיה תלוי על הקיר, והתחיל לפתוח
בקבוקים ולמזוג. בהתחלה טעמתי ושיבחתי והודיתי לו בנימוס. אז הוא מזג עוד משהו
ושוב טעמתי ושיבחתי והודיתי בנימוס. חשבתי שהחלק הזה בסיור נגמר, אבל הוא, בלי לומר
דבר, חוץ משם המשקה ושנת הבציר, המשיך לפתוח עוד ועוד ועוד בקבוקים, ואני המשכתי
לטעום ולשבח ולהודות. אל תשאלו אותי מתי יצאנו משם ומה היה בהמשך אותו היום.
בחודש הרמדאן בשנת 1970, אחמד הזמין אותי להתארח בביתו. הוא ואישתו
וששת ילדיהם גרו בדירה לא מאוד גדולה ברחוב ואדי ג'וז. הגענו לקראת האיפטר, הסעודה
המפסקת, ובאמת היו שמחה והתרגשות והרבה אוכל טעים. סידורי השינה היו מוזרים לי:
אחמד ואני חלקנו את המיטה הזוגית – אישתו ישנה כנראה בחדר של הבנות. בשלוש או ארבע
לפנות בוקר הילדים העירו אותנו לארוחה המפסקת לפני תחילת הצום. בשבילי זאת הייתה
חווייה משמעותית כי זה דבר אחד לחשוב על עצמך שאתה מקבל ואוהב תרבויות אחרות
ומנהגים שונים, וזה דבר אחר להבין איך אתה אמור לנקות את עצמך בשירותים שאין בהם
נייר טואלט.
בחופש הגדול באותה שנה, ביולי, הזמנתי את אחמד ומשפחתו לבקר בביתי בקיבוץ,
והוא בא והביא את הילדים. בשבילם זאת ודאי הייתה חוויה משמעותית – לראות אנשים
ונשים במכנסים קצרים וגופיות, בריכת השחייה, ומוסיקה וממתקים על המרפסת. לתדהמתי
התגובה בקיבוץ הייתה קשה מאוד. אנשים התרגזו כי הבנות של אחמד נכנסו לבריכה
בבגדים. ברור – הן לא ידעו לשחות ועל בגד ים לא היה מה לדבר. אני לא ראיתי בזה דבר
נורא כל כך ואני חושד שזה היה רק כיסוי לכעס על זה שבכלל הבאתי ערבים לקיבוץ. זה
היה המחיר על הדעות שלי וזאת הייתה אכזבה גדולה בשבילי כי עד אז חשבתי שיש יותר
פתיחות וסובלנות בקיבוץ שלי. אבל זה כאין וכאפס לעומת המחיר שאחמד שילם.
באותו זמן אחמד כתב ספר שהיה פורץ דרך מבחינת הרעיונות שבו. הוא טען
שהפלסטינים לא יצליחו להשתחרר מהכיבוש הישראלי וקרא לחפש דרכים להקים מדינה
פלסטינית לצד ישראל. הוא אף העניק לבת שלי, נורית, תמונה של יאסר ערפאת ואמר:
"זה יהיה הנשיא שלנו, תזכרי מה שאני אומר". הוא הוציא את הספר בהוצאה
עצמית ונסע לעמאן כדי לקדם את מכירתו. לרוע מזלו הוא נקלע שם לקרבות בין כוחות
פלסטיניים לצבא הירדני במה שכונה "ספטמבר השחור".
אחר כך הוא סיפר שהוא נתפס תחילה על ידי הכוחות הפלסטיניים, בטענה
שהוא פרו-מלוכני. הוא ועוד עשרות אנשים הוחזקו בבניין של בית ספר בעיר, חלקם הוצאו
להורג. אחרי יומיים-שלושה, הצבא הירדני השתלט על האזור או אולי נחתם הסכם כלשהו
(אחד מתוך שורת הסכמים בעימות הזה, שלא תמיד כובדו), והם שוחררו.
ואולם, צחוק הגורל: כעבור זמן קצר הוא נתפס ונכלא שוב, הפעם על ידי
הירדנים ובאשמת תמיכה בישראל. כנראה שכך הם הבינו את הדברים שהוא כתב בספרו. ואיך
הוא השתחרר? ידידו, יאסר ערפאת, הפעיל את השפעתו והביא לשחרורו. אחמד הודה לאללה
ושם פעמיו בחזרה הביתה, אבל כמין אודיסאוס, שוב התעכבה שיבתו. במעבר הגבול הישראלי
חיכו לו. הוא נעצר במעצר מינהלי (בלי עילה משפטית) ונכלא בכלא שאטה בעמק יזרעאל. למה?
"הם חושבים שאני מכיר הרבה אנשים ויודע הרבה אבל לא מדבר", הוא אמר אחר
כך. קרוב לוודאי שזה היה תיאור מדויק. כבר אז נעשה שימוש נרחב במעצר מינהלי כדי
ללחוץ על אנשים להלשין.
כאשר הוא שוחרר אחרי שישה חודשים, הוא היה אדם שבור. הוא הראה עבודות
שהוא עשה בכלא – דגם של מסגד אל-אקצא חרוט על הצד הפנימי של שפופרות של משחת
שיניים (היו אז כאלה מנחושת או מתכת אחרת), מחרוזת תפילה מחרצני זיתים ומחברת
ללימוד עברית – שעליה הייתה גאוותו. הוא באמת למד הרבה עברית בכלא. בשיחות הוא חזר
ואמר שוב ושוב, "אחמד נשאר אחמד". אפשר היה להבין מכך שהוא לא הלשין ולא
התכוון להלשין, אבל הוא לא היה אותו אחמד.
כנראה שגם הוא, כמו איסמעיל לפניו, הבין שלא יניחו לו אם הוא יישאר
כאן. לקח לו קצת זמן לארגן את זה, אבל באמצע שנות ה-70 הוא לקח את המשפחה ועזב
לירדן. חלפו עוד 20 שנה עד שנוצר קשר מחדש, אחרי הסכם השלום עם ירדן, ויכולתי לבקר
אותו. הרעיונות שלו על שלום ועתיד משותף, לא השתנו. זמן קצר לאחר מכן הוא חלה ומת.
ערכת הקפה שאחמד נתן ליום ההולדת
ערכת הקפה שאחמד נתן ליום ההולדת
And for the English speakers among us, as well as for us all, who love the oral versions, a video of the first part of this Ahmad story, enjoy
https://youtu.be/6BB_0A7j6zw
תגובות
הוסף רשומת תגובה