מה שעוודיה קראה לי בקפה
An English video version told by Zvi, is at the bottom of this post
עוודיה הייתה אשתו של בעל הבית שלי בעיר העתיקה, איסמעיל אל-בתוני. הכרתי
אותה ממש בהתחלה. אחרי שחברי, בובי בלומנפלד, עזר לי להביא את הדירה ברובע המוסלמי
למצב תקין פחות או יותר, היא באה לבדוק. אז הבנתי שאמנם איסמעיל השכיר לי דירה,
אבל היא זו שתקבע אם הדירה ראויה למגורי אדם. למזלי, היא אישרה.
אחרי שקיבלתי את האוקיי שלה היא הזמינה אותי לקפה בבית שלה. שתינו
והיא שאלה, "אתה רוצה שאקרא לך בקפה?" אמרתי שאין לי זמן, אולי בפעם
אחרת. ייתכן שהיא פירשה זאת כסירוב מנומס – בכל אופן כמעט עד הסוף היא לא הציעה
שוב.
במהלך אותה שנה, כשהיו מכריזים על עוצר בעיר העתיקה (וזה קרה כמה
פעמים) או לפעמים סתם אחרי הלימודים, הייתי הולך אליה לקפה. היא הראתה לי תמונות
מעיר נעוריה, חברון, וסיפרה לי על העבודה שלה כאחות בבית חולים שם. גם אחרי שהיא
התחתנה ועזבה את חברון, המקצוע הזה אפשר לה להשלים הכנסה, בכך שהיא נתנה זריקות לאנשים
תמורת תשלום. אנשים היו מביאים את המרשם מהרופא ואת החומר מבית המרקחת, והיא הייתה
מזריקה. זה היה הרבה יותר זול מאשר בקליניקה או בבית חולים, והיא תמיד הציעה קפה
יחד עם הזריקה. שמתי לב שלאנשים שהיא חיבבה, היא הייתה מציעה לקרוא בקפה, והם היו
נותנים לה טיפ.
למדתי ממנה לא מעט. למשל, שאם אני שם בשעה 11 בבוקר, והיא מזמינה
לארוחת צהריים, אולי נאכל בחמש. כי קודם צריך לשלוח את הילדים לתפוס תרנגולת בחצר ואחר
כך צריך לשחוט ולמרוט, ורק אחר כך מתחילים לבשל, וכל אותו זמן שותים קפה ותה
ומדברים. אז הבנתי שהזמן הוא מושג מערבי, ואנחנו חיים במזרח. אמרתי את זה בכמה
וכמה הזדמנויות ועד היום מצטטים אותי, באנגלית ובעברית (עם מבטא כמובן).
עוודיה גם דאגה לשמי הטוב בשכונה ומעשה שהיה כך היה. יום אחד כשחזרתי
מהלימודים, אנקל מוסטאש ("דוד שפם") קרא לי מהמסעדה שלו ואמר: "מחכה
לך אישה אחת", והוסיף: "לא טובה". איפה היא מחכה? ליד הבית שלך,
הוא אמר. ואכן, ליד הדלת עמדה בחורה שלא הכרתי במיני קצרצר. היא באה מהקיבוץ,
מאורים, וחיפשה מקום לישון, ומישהו בקיבוץ אמר לה שאולי אצלי יש מקום. אמרתי שאין אצלי
מקום לישון, אפילו אין ספה, אבל היא אמרה שיש לה שק שינה ולא אכפת לה לישון על
הרצפה.
נו, לא זורקים אורחים, נכון? הבאתי אוכל מהמסעדה של מוסטאש וישבנו לאכול.
פתאום – דפיקה על הדלת. התפלאתי, כי חוץ מהשב"כ אף אחד לא דפק על הדלת שלי.
פתחתי ועוודיה נכנסה ישר פנימה. הצגתי את האורחת והסברתי שהיא באה מהקיבוץ. עוודיה
אמרה לה: "אז בטח אין לך איפה לישון – את תבואי אלי ותשני אצלי". זאת הייתה
הזמנה שאי אפשר לסרב לה.
לקראת סוף השנה שלי בעיר העתיקה, באחת הפעמים ששתיתי קפה אצל עוודיה,
היא שוב הציעה לקרוא לי בקפה ואני נעניתי בשמחה. שתינו, הפכתי את הכוס, חיכינו ואז
היא הסתכלה בכוס ואמרה, "עכשיו, כשאתה עוזב, אתה תקבל הצעה מעניינת שלא חשבת
עליה והיא תשנה את חייך. לפי מה שאני קוראת זה יהיה שינוי לטובה, כדאי לך".
אמרתי תודה ויצאתי. זה היה נחמד אבל לא חשבתי על זה יותר. והנה,
כשחזרתי הביתה בסוף אותו שבוע, מצאתי הודעה שמחפשים אותי ב"הבונים".
נסעתי למשרד של התנועה בתל אביב ובאמת קיבלתי הצעה להביא לקיבוץ את
ה"וורקשופ" – קבוצה של נוער אמריקאי, שבאו לישראל לשנה, לעבוד וללמוד –
ולהיות אחראי עליהם. בדיוק כמו שעוודיה קראה לי בקפה: זאת הייתה הצעה שלא חשבתי
עליה והיא באמת שינתה את חיי.
אחרי המשפט של איסמעיל (שסיפרתי עליו בפרק אחר) ואחרי שהוא ברח,
המשכתי לבקר את עוודיה כמעט כל שבוע. מצבה לא היה טוב. היא נשארה לבד עם חמישה
ילדים והם התקיימו בדוחק עד שאיסמעיל מצא דרך להביא אותה ואת הילדים לעמאן. יותר
לא ראיתי אותם. כשהייתי בעמאן אחרי כמעט שלושים שנה, ניסיתי לחפש אותם אבל לא
הצלחתי ועד היום אין לי מושג מה עלה בגורל המשפחה.
עוודיה תמיד קשורה אצלי בהכנסת אורחים, בידידות חוצה תרבויות וכמובן בקפה – מאז אני מתייחס בכבוד לקריאה בקפה. עכשיו תשאלו, מה, אתה מאמין באמונות תפלות? ובכן, ברור לי שישנם דברים שהם מעל לבינתנו. זה הגיוני, כי החשיבה שלנו מאוד מוגבלת על ידי הנטייה שלנו לראות את החיים כחד-פעמיים. לכן גם הזמן נורא חשוב בתרבות שלנו. זה דבר אחד שמגביל את החשיבה שלנו ויש עוד שניים (לפחות): האחד הוא, שלכל אדם יש זווית ראייה משלו, דרך משלו לתאר ולהבין את הדברים. השני הוא, שאני (בעצם כל אדם) יכול לראות את כולם אבל לא יכול לראות את עצמי. אני משתדל תמיד לזכור את זה. האם מה שעוודיה אמרה לי היה כתוב בקפה? האם היה זה ניחוש מוצלח של אישה רגישה? או מסר מכוח עליון? את זה אשאיר לכם, הקוראים, להחליט.
תגובות
הוסף רשומת תגובה