אני והחבר'ה חלק שני - כך נהפכתי ליקיר הגדנ"ע

 Attached below  a new English video version of the two last chapters of the blog. Enjoy


הקשר שלי עם הגדנ"ע התחיל בעימות. באותה שנה החלטנו להשתתף בצעדת ארבעת הימים – הייתה צעדה שנתית  כזאת, שהתחילה כעניין של הצבא ואחר כך נעשתה מאוד פופולארית. השתתפו בה קבוצות מכל העולם והייתה אווירה קוסמופוליטית נהדרת (ב-68', אחרי המלחמה, הצעדה קוצצה ביום וכעת נשאר ממנה שריד חיוור ומעוות: צעדת ירושלים שאורכת כמה שעות ומשמשת בעיקר להפגנת בעלות על העיר).

אנחנו התכוננו אז לצעדה בהתרגשות גדולה – היינו הולכים כמה קילומטרים כל יום. מכיוון שאנחנו באנו מרחוק, הגענו אחרונים לחניון שממנו היינו אמורים להתחיל לצעוד. אני רואה 12 אוטובוסים, כולם של קבוצות מהגדנ"ע, אבל כל החבר'ה יושבים בתוך האוטובוסים ואף אחד לא פורק את החפצים. התברר שלאותן קבוצות אמרו שיעמיסו להם את הציוד שלהם וגם יפרקו. הם אמרו, אנחנו העמסנו בעצמנו – אנחנו לא פורקים. פרינציפ. אמרתי לחבר'ה שלי, בואו נפרוק את הציוד שלנו. זה לא היה כל כך פשוט כי לא היו אז תאי מטען באוטובוסים, ואת החפצים היו מעמיסים על הגג. כדי להעמיס, שניים-שלושה חבר'ה היו עולים לגג של האוטובוס בסולם שהיה צמוד מאחור, מקבלים את החפצים שהעבירו להם מלמטה, מסדרים וקושרים את הכול. לפרוק היה קל יותר: מישהו עלה לגג וזרק את הכול למטה.

אנחנו התחלנו לפרוק ובינתיים העימות בשאר האוטובוסים החריף: הנהגים רצו להסתובב ולנסוע משם, והנערים התעקשו. הם לא פורקים. הביאו איזה אלוף-משנה בגדנ"ע, שינסה לשכנע אותם. כשגמרנו לפרוק את הציוד שלנו, אמרתי לחבר'ה, בואו נפרוק גם את הציוד של שאר הקבוצות. עלו שניים לכל אוטובוס והתחלנו לפרוק. חברת הנוער היו צעירים יותר משאר הקבוצות, אז אותו אלוף-משנה אמר להם, תראו, ילדים קטנים צריכים לפרוק את החפצים שלכם? איזו בושה! רק אז הם הסכימו לרדת מהאוטובוסים.

הכול טוב ויפה, אבל אז ניגש אלי האחראי ושאל, בני כמה החבר'ה שלך? אמרתי, 14-15. הוא אמר, "זה לא טוב. רק מכיתה י"א משתתפים בצעדה". אמרתי לו, "לא ידעתי (האמת היא, שלא טרחתי לבדוק) ואנחנו כבר כאן. אבל אל תדאג – הם יודעים ללכת. בסוף היום תגיד לי אם אתה עדיין מודאג". כמובן שהם עשו רושם מצוין ולי היה שם טוב בגדנ"ע, כי חילצתי אותם מהמשבר עם שאר הקבוצות.

השם הטוב והרושם הטוב שעשו החבר'ה עזר להכניס אותם לתוכנית של הגדנ"ע, שכללה שבועיים של אימונים כמו-צבאיים ולימודי מורשת קרב. זה נועד להכשיר את הנוער לשירות צבאי וחברות הנוער לא שותפו אז מפני שהם נחשבו לנוער בעייתי שחבל להשקיע בו. אולי גם בגלל שהמדריכים בגדנ"ע פחדו מהם. כשהגיע הזמן לצאת לשדה בוקר – שם היה המחנה שלהם – אני רציתי לקחת כמה ימי חופשה, וכרמי פולק שעבדה אתי ביקשה לצאת אתם, כך שנראה היה שהכול הסתדר.

אחרי יומיים וחצי כרמי התקשרה באמצע הלילה. זה בטח לא היה קל לחכות עד שמישהו יענה לטלפון בחדר האוכל בשעה כזאת, אבל מישהו ענה ובאו להעיר אותי. היא סיפרה שהחבר'ה השתלטו על המועדון והסתגרו בו, והם לא מוכנים לצאת. שביתת שבת. היא התקשרה כי הם אמרו, אם צבי יבוא אולי נקשיב לו.

יצאתי לשם בשש בבוקר. אני מגיע ומוצא שכולם עדיין יושבים במועדון. הדובר היה שאולי טל, ומההסבר שלו היה ברור שהם פשוט לא מבינים את הצבא. למדריכים הכול נראה כל כך ברור ומובן מאליו, שגם לא הסבירו להם. שאולי אמר (אולי לא בדיוק במילים האלה), "אמרו לנו שיחס גורר יחס, אז התנהגנו טוב. אבל אז התחילו לשגע אותנו עם פקודות ותרגילים. אם ככה – אז יחס גורר יחס, גם מצדנו".

אמרתי, אם מפקד הבסיס יבוא, תדברו אתו? שאולי אמר, אתה תדבר אתו, אבל בנוכחותנו.

תפסתי את מפקד הבסיס ואמרתי לו, כדאי לך להתנצל בשם המדריכים ולהסביר את המשמעות של יחס גורר יחס בצבא. אמרתי לו: "דבר אתם יפה, ויהיה בסדר". ואכן כך קרה.

מאז שמי הלך לפני בגדנ"ע. איך אני יודע? אז ככה. יותר מעשר שנים אחרי המקרה הזה, כשכבר הייתי בבית שמש, בסוף שנות ה-70, נכנסתי לעבוד בעירייה בנושא של התמכרות לסמים. מההתחלה היה לי ברור שאין טעם לעבוד רק בנושא של סמים, כי אם כל השאר מוזנח זה לא יעיל. אבל מה, לא היה לנו כוח אדם. אז פניתי לגדנ"ע. שם זכרו אותי וקיבלו אותי כמו נסיך. וכמובן ששלחו מדריך שכונתי צבאי (היה אז תפקיד כזה), וככה גם קיבלנו קידום נוער אחר כך. אני יכול לציין בגאווה, שזה עבד: בתוך שנתיים ירד המספר של הנושרים מלימודים ובעיות של סמים ושל אלימות בקרב הנוער פחתו משמעותית.

https://youtu.be/3l5KxIs2hmQ


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על נכדי אייל וורגפט (1980-2023)

מחשבות על "המערה" של אפלטון