תחת מעקב

יום אחד הלכתי לפגוש את איסמעיל במלון ניו ראגדאן. הוא ישב שם בחברת אדם גדול שהיה משהו לא נעים במראה שלו, מטיל אימה אפילו. הוא הציג את האיש ואמר, זה איש השב"כ שלכם (אז עוד קראו לזה שי"ן בי"ת), נעים מאוד. אני התיישבתי ולא ידעתי מה לעשות. אחרי שתיקה קצרה אך מעיקה איסמעיל קם ואמר, אני אשאיר אתכם לדבר לבד, ויצא.

כנראה שמסרו לאותו איש שי"ן בי"ת את השם שלי אחרי העוצר ומפקד התושבים. הוא התחיל לשאול מי אני, מה אני ומה אני עושה בעיר העתיקה. אמרתי את האמת: אני קיבוצניק שלומד באוניברסיטה וגר בשכירות בבית של איסמעיל. בסוף השנה אני אחזור לקיבוץ. הוא אמר, למה שלא תעזור לנו? זה יכול להשתלם לך. אמרתי לו שאני קיבוצניק, אני לא צריך כסף. יש לי משפחה אני לא מעוניין, אמרתי והוצאתי את הארנק שלי והראיתי לו תמונות של הילדים. בינתיים איסמעיל חזר והאיש הלך.

חשבתי שבזה זה נגמר, אבל טעיתי. אחרי שבועיים בערך הופיע אצלי בדירה בעיר העתיקה בחור בריטי, טוני היה שמו, וביקש לשכור חדר. בקיבוץ לחצו שאני אקח עוד מישהו שיגור אתי, מטעמי ביטחון או משהו כזה, והייתה קומה שלמה למעלה, אז הסכמתי. הסידור הזה החזיק מעמד פחות משבוע. בפעם הראשונה שאותו טוני נשאר לבד – בסוף השבוע כשאני נסעתי לקיבוץ – הוא הצליח להשניא את עצמו על כל הרחוב. ומכיוון שאני נחשבתי אחראי להתנהגותו, כשחזרתי נפל עלי מבול של תלונות. השכנים ובעל הקיוסק בפינה אמרו שהוא עשה מסיבה ובאו נשים ושתו ועשו המון רעש וזה לא מכובד וכו' וכו וכו''.

נכנסתי הביתה ואמרתי לטוני, "זה לא מתאים, אתה צריך לצאת".

הוא אמר, "אתה לא יכול להוציא אותי – משלמים לי כדי לגור כאן".

אמרתי, "אני לא יודע על מה אתה מדבר (אף על פי שבאותו רגע הבנתי וידעתי בבירור), אני שוכר את הבית הזה ואני אומר לך שאתה צריך לצאת".

הוא אמר, "אני לא עוזב, מה תעשה לי?"

בצר לי ניסיתי לאיים עליו עם האקדח שלי, המאוזר הגדול שקיבלתי מהקיבוץ. בסרטים כשאתה שולף אקדח הצד השני נבהל ובורח. טוני צחק עלי: "מה תעשה, תירה בי?"

לא חשבתי לירות בו אלא רק להפחיד אבל הבנתי שאני אפילו לא יכול לירות באוויר כי ישמעו את הירייה ותתחיל חקירה ויהיה בלגן. אמרתי, "אני הולך להביא משטרה". נעלתי אותו בפנים ויצאתי. ליד שער הפרחים תמיד היו שוטרים. גם יש תחנת משטרה (עד היום) ממול, ברחוב סלאח א-דין. כשחזרתי עם שוטר טוני כבר לא היה שם. אין לי מושג איך הוא הצליח לברוח – אולי מהחלון בקומה השנייה. בכל מקרה, לא ראיתי אותו יותר.

חשבתי שבזה זה נגמר, אבל טעיתי. באחת החופשות, לקראת סוף השנה, לקחתי את המשפחה לטיול בעין פשחה. עד 67' המקום היה מעבר לגבול ולא יכולנו להגיע לשם. בטיול ההוא אחמד אז'ווה הצטרף אלינו. הוא בא מירושלים במונית ערבית, אנחנו הגענו באוטו של הקיבוץ. זה היה מקום יפה אבל מוזנח וכמעט לא היו שם אנשים. אנחנו טיילנו, נהנינו וחזרנו הביתה עייפים אך מרוצים כמו שהיה נהוג לומר.

כעבור שבוע, בשבת אם אינני טועה, דפיקה בדלת בבית בקיבוץ. נכנס אדם שאני לא מכיר ואומר: בשבוע שעבר היית בעין פשחה וחנית לא כמו שצריך. הוא גם הראה לי שיש לו את המספר של האוטו. אמרתי, מה פתאום? יש שם חניון ובו חניתי. אבל כל העניין נראה לי מוזר מאוד.

אז הוא אמר: "שלחו אותי לדבר אתך על משהו אחר. אנחנו יודעים שהיית בעין פשחה ואנחנו גם יודעים עם מי היית שם".

אמרתי שזה לא היה סוד ואני לא מבין למה מישהו הטריח את עצמו כדי לעקוב אחרי בטיול משפחתי עד עין פשחה (אף על פי שכבר הבנתי לאן זה הולך).

הוא אמר: "אתה בקשרים עם אנשים מסוכנים – איסמעיל אל-בתוני, אחמד אז'ווה – אתה יכול להסתבך. כדאי לך לשתף פעולה אתנו".

שוב אמרתי שאני לא מעוניין. אמרתי שאני בסך הכול סטודנט, קיבוצניק ובעל משפחה (ושוב שלפתי את הארנק עם התמונות של הילדים). הוא שאל, מה תעשה אחרי הלימודים? אמרתי שאני לא יודע, בקיבוץ בטח ימצאו לי עבודה. אז הוא חזר לעניין האוטו ושוב אמר: "אתה עשית שם עבירה, כדאי לך לשתף אתנו פעולה כי אחרת...". הרמז היה ברור – הם לא יניחו לי. הם יחפשו אותי עד שיתפסו אותי על משהו ואז ילחצו עלי.

אמרתי לו, "תשמע, זה האוטו של הקיבוץ. אם נעשתה עבירה תשלחו את הדו"ח והקיבוץ יטפל בזה". ככה נפנפתי אותו, ויותר לא ניסו ללחוץ עלי. הלוואי שלאיסמעיל ואחמד היה כל כך קל לנפנף את השב"כ.