מחשבות על "המערה" של אפלטון
בתחילת 1948 מלאו לי 17, וביוני באותה שנה סיימתי את בחינות הבגרות. אמרתי לאבא שלי, שאני רוצה לצאת לחוות הכשרה במדינת ניו ג'רזי, אבל אבי, שתמיד סמכתי עליו שיסכים שאצא לעבודה, השיב בנחרצות: "אני לא מוציא שום דבר חצי אפוי מהבית, לא כל שכן הבן שלי". הוא הבין שאני בדרך לישראל ובדיוק פרצה שם מלחמה. הוא אמר ביידיש: איך גיב נישט אויס כן הלבה גאבאכנה פון מיין הוז. (אני לא מוציא דבר חצי אפוי מהבית שלי).
כך, במקום לצאת מיד להכשרה יצאתי לחצי שנת לימודים במכללת ברוקלין, מסוף יוני ועד לסוף דצמבר. מזל שאבא שלי התעקש, כי זאת הייתה חצי שנה משמעותית ביותר בחיי. למדתי מעט שעות ואני זוכר רק קורס אחד, אבל זה היה שווה. הקורס היה פילוסופיה יוונית. מיהרתי לרכוש בחנויות של ספרים מיד שנייה באזור כל מה שמצאתי בתחום..הייתי קורא בכתבי אפלטון עד שתיים בלילה, כאילו שזה היה ספר מתח שאי אפשר להניח מהיד. הכול היה חדש, אבל גם הגיוני, והסגנון של דיאלוג, של שאלות שמובילות לאמיתות, ריתק אותי. הרעיון של העבד, שלא למד אבל הוא יודע מתמטיקה מלפני לידתו ופשוט שכח – הקפיץ אותי. לאחר מכן בלעתי כל מילה כתורה מהר סיני.
והנה, לא מזמן מצאתי בין ספרי ספר על התפתחות החשיבה על מוסר מימי אפלטון ועד ימינו, ושמחתי מאוד. זה הספר היחיד שנגרר איתי מאז, מהחנות לספרים מיד שנייה (הוא היה ישן כבר ב-1948), עד לספרייה שלי בדירה החדשה שלנו ב-2020!!! כשפתחתי אותו מצאתי האלגוריה של המערה של אפלטון. אני ניסיתי להבין את האלגוריה עוד בימי לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים (בשנות ה-60 וה-70), בהקשר של מה שלמדתי מפרופסור צבי לם על חינוך, ומפרופסור קרל פרנקנשטיין על פסיכולוגיה וחשיבה. עכשיו, כשאני קורא את האלגוריה עם 92 שנות חיים מאחורי, אני מרשה לעצמי גם למתוח ביקורת ולנסות להוסיף שינויים מבלי לפגוע בשלם אזhere we go.
כך הולך המשל: ישנה מערה ובתוכה יושבים אנשים. הם קשורים למקומותיהם ופניהו אל קיר המערה. הם לא יכולים לזוז אבל על קיר המערה הם רואים צללים נעים של אנשים והם בטוחים שמה שהם רואים אלה החיים עצמם. מקור הצללים בתנועה ועשייה מתמדת שמתרחשות מאחוריהם ומוקרנות אל קיר המערה על ידי מדורת אש בוערת, שניזונה מאור השמש (מעניין לראות שחוקי הפיזיקה היו ברורים כבר אז).
אחד האנשים הקשורים במערה מתאמץ ומצליח להשתחרר מהכבלים, והוא רואה את התנועה האמתית מאחור ומבחין באש שניזונה מהשמש. הוא פונה לאנשים הקשורים ומנסה לתאר להם מה קורה, וזה לא קל. אפלטון מצביע בדיאלוג על כך שאנשים מאמינים שמה שהם רואים זאת המציאות, ולא ירצו לשמוע שהמציאות שלהם איננה אלא צלליתה של המציאות. לכן הם לא מאמינים לאיש שהשתחרר. מכאן, שקשה מאוד למחנך ללמד דברים חדשים שהתלמידים לא ראו או חוו. אפלטון לא מסביר למה זה כל כך קשה – זה כאילו מובן מאליו.
לפי המשל, מבין אלה שישתחררו מהכבלים רק יחידי סגולה יטפסו למעלה, לקראת השמש ושם יגיעו להבנת ה"טוב" האולטימטיבי, שמקורו בשמש. אפשר להתקרב אל הטוב האולטימטיבי, אך לעולם לא נגיע עד סופו. במדינה האידיאלית של אפלטון, אלו שעלו והגיעו לקרבת השמש, תפקידם יהיה למשול על העם בכדי להביא את הטוב ביותר לכל תושבי המדינה. ובעזרת המורים שישמשו כמחנכים (אלו שהשתחררו מהכבלים והגיעו לאש, אך לא יצאו מהמערה), ייווצר תהליך צמיחה של כולם כלפי השמש וגילוי הטוב הנצחי.
אפלטון משתמש באלגוריה של המערה כדי לבסס את מחשבותיו על ממשל אידיאלי, וגם על דרך של חינוך, שתביא את אזרחי המדינה לחיות חיים נכונים וליצור מנהיגות שתדע להיטיב עם כל אזרחיה, לקדם את כולם לחיות את חייהם בדרך הטובה ביותר, ולהתקרב לטוב האבסולוטי לכל האזרחים.
ואני שואל, למה מערה? ומה המשמעות של הקשירה והיכולת לראות רק דימויים?
התשובות שאני מוצא הן: 1. מערה היא המקום שהגן על אבותינו בימי קדם. הם חיו במערות ושם מצאו מחסה מהקור ויכולת להסתתר מאויבים. 2. אולי העיקר: הביטחון של מערה הוא החוויה המשותפת לכל בני אנוש, שחיו לפני לידתם ברחם אמם. לכן אולי זה טבעי לכל אדם לדמיין מערה כמקום שבני אדם יושבים בו, וזה מעורר תחושות פנימיות חזקות. מטרת האלגוריה כאן היא לשכנע את הקוראים והשומעים שזה מתייחס אליהם, שהם יוכלו לראות את עצמם חיים כך.
שאלה נוספת היא, מה משמעות הצללים? מה הם מייצגים?
נראה לי שהכוונה היא לכל מה שקורה לנו בחיים – האמירות והמעשים שלנו כבני האדם. הרי כל אדם חי בתוך עצמו ומה שהוא רואה או שומע אלה דברים שבני האדם עושים או משדרים, והם אינם אלא הצללים שבהם אנו מייצגים את החוויות, החלומות וההצצות לפנימיות האמתית שלנו.
בשלב זה אני ממליץ לקרוא את ספרו של ארנסט קסירר על שפה The Philosophy of Symbolic Forms. קסירר מניח שכל מה שאנו יכולים לתאר ו/או להבין חייב להגיע דרך התודעה שלנו, וגם, שאין התודעה של אחד זהה לזו של אחר, מה שמזמין ניכור בין בני אדם. לכן המצאנו שפה. השפה מאפשרת להשתמש בסמלים שמעלים תמונות פנימיות, שיתורגמו להבנה של הקורא (או השומע) פחות או יותר. מכאן הוא קובע שכל מה שאומרים (או כותבים) חייב להיות מספיק מדויק ובו-זמנית גם מספיק עמום כדי שהשומע (או הקורא) יוכל לדעת במה מדובר וגם "לתרגם" את הדברים למושגים שלו. מטבע הדברים במדעים המדויקים השאיפה היא לדיוק מרבי, וביצירה – שירה למשל – יש יותר מקום לעמימות כדי שהרגשות יעברו והעובדות פחות משמעותיות.
מההנחות של קסירר אפשר לראות שהתמונות שמועברות בינינו, כבני אדם, הן רק דימויים למה שאנחנו חושבים ומרגישים. אנחנו גם מחליטים בעצמנו מה נשתף ועם מי. מה שנשתף עם חבר קרוב זה לא מה שנשתף עם רופא, או עם בן זוג, או אפילו במחשבה שלנו עצמנו. לפי החשיבה הזאת אני מוכרח לראות שהצללים על קירות המערה הם הסמלים של כל מה שאני שומע מאחרים – ואני הייתי מוסיף את מחשבותינו, כמו המחשבות שאני כותב עכשיו.
אם אתם עדיין קוראים את כל זה, אמשיך. היו אנשים בעבר, גם בזמנו של אפלטון, ופילוסופים כמוהו וכמו אריסטו, שיצרו דרכים להבין את המציאות המוזרה שאנו חיים בה. הם אחראים על כל הדתות של בני האדם עד כה. לכל אדם יש תמונה אישית, שנוצרת מכל מה שהוא ראה, שמע ולמד. מכאן נבנית תמונה של העולם. תמונות אלו צומחות ומשתנות עם הגיל וחוויות החיים. האנשים המעטים שערים לכך שיש בתוכנו מערכת חשיבה פנימית שממיינת את תפישת המציאות שלנו ומחליטה מה נכון לשתף, את מי ומתי, מהם ייצאו המורים שאפלטון מזכיר, שיידעו ללמד אנשים איך להתקרב לאמת שלהם (לעומת תכניות חינוך שבהכרח יתאימו לממסד).
השמש היא אחת עבורנו, אבל כעת יודעים שכל כוכב הוא שמש אפשרית. מכאן אנו חייבים להניח שיש יותר מאמת אחת (מעבר ל"לא תהרוג"). אני מסיק מכל מה שידוע לנו על בני האדם, שלכל אחד יש יכולת לראות את הטוב, ולראות את האיזון בין מה שטוב עבורו ומה שטוב לאהוביו, לקרוביו ולסביבתו. אני מבין שזה מפריע למי שלא מאמין בשאיפה הפנימית של כל אדם לטוב עבורו ועבור החברה שלו. יתר על כן, אני מאמין שמלמדים אותנו להתרחק מפנימיותנו בכדי ליצור ילדים טובים להורים, ולאחר מכן, אזרחים טובים למדינה.
אני מניח שהאמת הפנימית של כל אחד תהיה בשאיפה להיטיב לכלל, כל עוד שהיחיד אינו מאוים על ידי הכלל. הקושי להגיע לטוב, על פי אפלטון, נובע מהכחדת הזיק האלוהי שמכוון כל תינוק עם לידתו, ויתור על המבט הפנימי של אדם על עצמו, בתמורה לאמת אחת אחידה לכולם. כך יותר קל לבנות חברה. במשך אלפי שנים כולנו – כל אדם שנולד – משלמים את המחיר בצורך להתאים את הפנימיות שלנו לדרישות הכלל, וכל חברה מנסה להתאים את עצמה ליחידים בה, שהם השולטים או תומכים בשולטים.
השמש, להבנתי, והטוב, נמצאים בכל אחת ואחד מאתנו. רק הפחד לסמוך על כל מי שנולד מרחיק אותנו מההבנה שהטוב מולד בתוכנו, שלכל יילוד יש זיק (אלוהי או אנושי) שמחפש את הטוב והנכון. אני רואה את השמש, לפי "המערה" של אפלטון, כמעין מצפן שנמצא בתוכנו, ועלינו ללמד וללמוד לחפש אותו ולסמוך עליו.
אז איך תיראה המערה כיום כאשר אנו מנסים להתאים אותה למה שלמדנו על בני האדם? ראשית, בני האדם דומים רק בכך שאנחנו בני אותו מין, ולכל קבוצה (או עם) יש שפה משותפת שמאפשרת דיבור. הדיבור חייב לעבור דרך התודעה והתודעה שונה מאדם לאדם. מכאן הדמויות והצללים על קירות המערה (אגב, גם כשאתם קוראים מה שכתבתי כאן לכל אחד יש פירוש משלו).
אני רואה את כל העולם כמערה אחת ענקית, ובתוכה מיליארדים של בני אדם שנולדו מתוך המערה של אמם, והם מתקשרים אלה עם אלה מבלי לדעת שמקור האור נמצא בתוכם. יש כאלה שמתבוננים פנימה ושם מעטים מגלים את אור החיוניות שבהם. אנחנו מפחדים איש מרעהו. רובנו חונכנו לחשוב שיש בנו רוע שצריך להסתיר. התרבות והדת מלמדות שיש לנו יצר רע ולכן מפחדים לשאול שאלות ועלינו להסתיר חלק ממחשבותינו ותשוקותינו, אפילו מעצמנו. התוצאה היא, שכל מה שאומרים עובר צנזורה פנימית לפני שמדברים. כלומר, מה שמוקרן עבורנו (על קיר המערה) זה רק אחרי צנזורה.
ואם בני אדם דומים רק במעט בדרך שבה הם רואים דברים, המציאות עשויה להיות שונה מאדם לאדם, גם אם לפעמים הם יסכימו על עובדות. קשה לוותר על מה שנלמד מניסיון חיים וקשה להחליף מחשבות ודעות שנלמדו, במחשבות ודעות שונות. פרנקנשטיין התייחס לעניין כאל בעיה חינוכית, וטען שנחוצה מידה רבה של ביטחון כדי שאדם יוכל לחשוב חשיבה מופשטת ולהגיע לתובנות חדשות, אולי אף שונות. החום והביטחון שמקבל כל תינוק שנולד יכול לאפשר לו לשנות עמדות ואמונות מבלי לפחד שהוא ייפגע.
ואכן, ישנם הבדלים ביכולת ללמוד דברים חדשים, אבל הקושי הוא אנושי ונצחי. מקור הקושי, לדעתי, בפחד המוות. הפחד הזה משותף לכל בני האדם ולרבים מהיצורים החיים (אפילו חרקים בורחים כשהם מרגישים שמנסים להרוג אותם). הפחד הזה, ממוות, מאיון, מסביר את האקסיומה שלאנשים במערה יהיה קשה לשכנע שמה שרואים אינו אלא שיקוף של הדברים שמתרחשים באמת.
אז אנשים יושבים במערה ומתבוננים בתמונות שעל הקיר מולם. מה שהם רואים זה צללים שנראים אמתיים בחלקם הגדול, ובאחרים הם מטילים ספק. מאחוריהם, בקרב האנשים שמטילים את הצללים, יש כאלה שיש להם קרבה מסוימת לאמת הפנימית שלהם, למי פחות ולמי יותר. כשמסתובב מי מהם ומסתכל לפנימיות של השאר, בהתחלה הוא רואה את הפער בין מה שנאמר ובין הפנימיות של האנשים. בכדי לעשות סדר בכל הסתירות שהוא נתקל בהן הוא חייב קודם להתוודע לפנימיותו. רק מהסתכלות פנימה נולדת היכולת להבין אחרים.
עכשיו שאלה נוספת. אפלטון אומר לבן שיחו, שמובן שלא ירצו להאמין כשיספרו לאנשים הקשורים שמה שהם רואים זה רק צלליות של מה שמתרחש באמת. הוא אומר את מה שמקובל כנכון בכל תפישות החינוך. ואני שואל, למה? למדנו שביטחון בסיסי, מולד או נרכש, עלול להיהרס עם הטראומה של הלידה, והוא ישתקם בתנאים שמעודדים תינוק להאמין בביטחונו. הורות שמשדרת אהבה וביטחון תגרום לתינוק להרגיש מוגן מספיק כדי להאמין שהעולם הוא מקום טוב, והוא יוכל לפתח חשיבה רחבה.
בתנאי איום החשיבה עוסקת רק בהישרדות ולא ניתן לפתח דמיון, חשיבה חופשית ויכולת הפשטה. אוקיי, סורי על המיני-הרצאה, אבל דומני שמלידה אנו נושאים בתוכנו פחד מוות, ואנו מתמודדים אתו באמצעות הכחשת המוות. כאשר יש לי סיפור חיים, נראטיב המספר מי אני בעולם, אני מרגיש שלמות יחסית. כך שמה שמאיים על הנראטיב שלי מאיים עלי. מכאן, שכל מחשבה חדשה מאיימת על מי שאני, כי אני קיים בזכות הזהות שלי, האין זאת? כך ניתן לראות את הבעיה, אבל האם יש פתרון?
העיקרון שעשוי להוביל למציאת פתרון הוא להתעלם ממה שכולם עושים ולחפש דרכים שונות. אני חושב למשל, שבחינוך יש צורך לדבר על המוות כחלק מהחיים. בנוסף לכך, החינוך חייב להדגיש את הדואליות שבין העצמי והציבורי בחיינו.
כשאדם מתחיל להתבונן פנימה לתוך עצמו ומגלה את האור הפנימי שמכנים הבנה (אאורקה!) שמאפשרת לנו לדמיין ולתרגם את מה שרואים בפנים, הוא מתחיל להיות מורה להבנת החיים. ככל שהוא מתקדם ומגלה את הדואליות של החיים הוא יוכל לראות לאן הנטיות האישיות שלו מובילות: לפנימיות של בני אדם או ליחסים קהילתיים ובין-אישיים. במנהיגות טובה יהיו אנשים משתי העדיפויות.
מטרת התרבות במדינה תהיה ליצור חברה שמאפשרת מימוש עצמי למספר האנשים הגדול והמגוון ביותר שהיא יכולה להכיל. אפלטון לא התייחס למעבר חופשי בין מדינות בעולם, ולא לגבולות ההכלה של גישות מנוגדות. את הבעייתיות אנו רואים כעת במדינתנו, איפה שבממשלה אחת יכולים להיות חרדים שהם נגד להט"ב ויהודים שהם נגד ערבים, והומואים וערבים (תלמידיו של אפלטון היו אומרים, לך תבנה מדינה!).
במערה שהיא העולם יושבים בני האדם בקבוצות גדולות (מדינות) שמורכבות מקבוצות קטנות: קהילות ומשפחות. הגיוון שמדינה יכולה להכיל בהסכמה מגדיר את איכות המדינה. מכיוון שכל יחיד במערה הוא יצור חד פעמי, והתקשורת נשענת, כאמור, על תרגום המאוויים של היחידים, הפתרון שמצאו הוא להתייחס לכולם כאילו אין שוני. ה"פתרון" הזה הוביל לשתי מלחמות עולם ואין-ספור מאבקים שהם האחראים לתופעות הרוע שבינינו. ככל שבני אדם יחיו בטוב עם עצמם, ועם השוני בינם ובין אחרים, יתמעטו האויבות והרוע. מי שחי ברוגע פנימי לא חושב רעות על אחרים.
מטרת התרבות במדינה תהיה ליצור חברה שמאפשרת מימוש עצמי למספר האנשים הגדול והמגוון ביותר שהיא יכולה להכיל. אפלטון לא התייחס למעבר חופשי מדינות בעולם, ולא לגבולות ההכלה של גישות מנוגדות. את הבעייתיות אנו רואים כעת במדינתנו, איפה שבממשלה אחת יכולים להיות חרדים שהם נגד להט"ב ויהודים שהם נגד ערבים, והומואים וערבים (תלמידיו של אפלטון היו אומרים, לך תבנה מדינה!).
כמו אפלטון, גם אני דילגתי על הצורך לקיים כלכלה, דבר שכיום נשלט על ידי מספר קטן של בעלי כוח והון אדיר. אם מישהו מעוניין למצוא הצעות מעשיות לתיאום האידיאלי בין כלכלה ואנושיות אישית, קהילתית, תרבותית וארצית, אני ממליץ לקרוא כתבי פול גודמן משנות החמישים והשישים. מפאת גילי המופלג איני זוכר את שמם, אבל גוגל מתקן חולשות אלו.
תודה על ההקשבה.
צבי מילר
תגובות
הוסף רשומת תגובה