אני והחבר'ה - חלק ראשון על מעללי עם חברת הנוער בקיבוץ



כפי שכבר סיפרתי כאן, רציתי לבוא לקיבוץ בארץ כי מאוד אהבתי עבודה פיזית. עבדתי ברפת ואחר כך בענף הצאן. בתחילת שנות ה-60 סגרו את ענף הצאן ואני נשארתי בלי עבודה, ומישהו הציע שאני אעבוד עם חברת הנוער שהקיבוץ קלט שנה או שנתיים קודם לכן. חברות נוער היו מפעל של תנועת עליית הנוער, שהתחיל כבר בשנות ה-30. אחרי שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה באו קבוצות של נערים משם, שנקלטו בעיקר בקיבוצים, למדו ועבדו. אחרי קום המדינה חברות הנוער היו מורכבות מנערים שבאו מאזורי עוני, וממשפחות לא מתפקדות – לרוב משפחות של עולים. הם נשלחו לחברת נוער כדי להוציא אותם מהבית וכדי שאולי החיים בקיבוץ "יישרו" אותם. הם למדו ועבדו בקיבוץ, היו להם משפחות מאמצות (לנו הייתה בת מאומצת מחברת הנוער) והם השתתפו באירועים של הקיבוץ, אבל היו להם מגורים ומסגרת שלהם. ולתוך זה נכנסתי אני, שבעצמי גדלתי בשכונת עוני (ומשפחה שתפקדה ככה-ככה). עוד לפני שנכנסתי לעבודה הזאת, היו שלוש בנות בקבוצה שנכוו קשה בפורים. מכיוון שאחת מהן הייתה באה אלינו הרבה ומאוד התיידדה עם הילדים, נסעתי לבקר אותן בבית החולים סורוקה בבאר שבע פעמיים-שלוש בשבוע.

ואז נכנסתי לעבוד אתם, ומה אני אגיד – זה לא היה קל. הם קבוצה של 27 חבר'ה בערך. הייתה להם מורה נהדרת, הייתה להם אם בית שדאגה למגורים ולכביסה וכו', אבל לא היה להם מדריך שילמד אותם איך להתנהל כקבוצה. ומכיוון שאין ואקום, חברתית הקבוצה ניהלה את עצמה והניהול היה כוחני. היו ארבעה מעשנים שחלקו חדר – הם נחשבו ל"שליליים", ואליהם הצטרפו עוד שניים. כלומר, היו שישה שרצו להוכיח שהם מנהלים את העניינים. היו כמה שיצרו מעין מאזן אימה עם השישה, אבל כשהיה נער שהם לא רצו אותו, לא עזר כלום. הם ירדו לחייו עד שהוא עזב.

אני ניסיתי לדבר עם הקבוצה. זה לא הלך. אז הצעתי לעשות מסיבת פיג'מות, לגיבוש. צביה ונצחיה – שתי בנות שהייתה להן מילה בקבוצה – אמרו, לא, נעשה מסיבת ריקודים שתהיה מסיבת חצות. כל הקבוצה הופתעה מהקלות שבה הסכמתי (זה נחשב אז לפחות "לא חינוכי", אם לא "לא מוסרי"), ובמסיבה עצמה לא ויתרו לי על ריקוד (למרות חוש הקצב המפורסם שלי). כך הייתה לי תמיכה של הבנות, גם של אלה שהחלימו מהכוויות וכבר חזרו מבית החולים, אבל זה עדיין לא שבר את הקרח ולא עזר לי מול הכוחניים.

למעשה, העמידו אותי במבחנים לאורך כל הדרך. שבת אחת לקחתי אותם לטיול ל"פס הארוך" (שדרת עצים שסימנה את השדה האחרון של הקיבוץ). נסענו בטרקטור ועגלה – הדרך שבה היינו נוסעים לעבודה בשדות המרוחקים של הקיבוץ, וגם סתם לטיולים בוואדי. טיילנו, עשינו פיקניק, כשרצינו לחזור, שני חבר'ה נשכבו מול הגלגלים של העגלה. ככה הם רצו לומר, אנחנו נחליט מתי חוזרים, לא אתה.

אני אומר להם, צאו משם, אני נוסע, זה מסוכן. והם: לא, לא יוצאים. כל השאר כבר עלו לעגלה. עליתי לטרקטור והתנעתי. אחד מהם נבהל ויצא מיד. השני נשאר. התחלתי לנסוע. לאט, לאט, סנטימטר אחר סנטימטר (עם טרקטור זה אפשרי). ואז הוא קפץ וצעק: "מה אתה עושה? יכולת להרוג אותי!" אמרתי לו, "הזהרתי אותך, אמרתי לך שאני נוסע – זאת הייתה החלטה שלך להישאר שם מתחת לגלגלים". זה הבהיר להם שאני מוכן להתמודד עם כוחנות, וגם שיש יותר מדרך אחת להתמודד. מאז אותו בחור היה יד ימיני ובעזרתו צלחתי משברים רבים אחרים.

ופעם אחת גם השתמשתי בכוח. היה נער אחד שתמיד הייתי עושה אתו אימוני אגרוף, מין מכות בכאילו. בהתחלה זה היה נחמד אבל הוא גדל והזרועות שלו התארכו, עד שלא יכולתי לשמור מרחק ממנו, וכך חטפתי "פנס" בעין. הוא כנראה הבין מזה שזהו, אני כבר לא יכול עליו. יום אחד כשהיינו בטיול, הוא התחיל להציק לנער שקט וביישן, בן להורים ניצולי שואה, שכמעט כולם הציקו לו. אני, עדיין עם הפנס בעין, אומר לו, תפסיק. והוא ממשיך וממשיך, במין התרסה: מה תעשה לי? סימנתי לו עם האצבע שיתקרב, כאילו שאני רוצה לדבר אתו. כשהוא התקרב מספיק הכנסתי לו ברכייה בין הרגליים וסטירת לחי לתוספת. הוא לא אמר כלום, אבל מאותו יום הוא פרש חסות על אותו נער, לא הציק לו והגן עליו מפני אחרים.

בסך הכול הסתדרנו מצוין ויש לי הרבה זיכרונות טובים. היו להם כל מיני יוזמות, למשל לגדל תות שדה, ואני זרמתי כמו שאומרים, ומאוד נהניתי לעבוד אתם. מתישהו התחלתי לעשות ביקורי בית. היה נער אחד ברדקיסט במיוחד. אמרתי לו, אני הולך לפגוש את אבא שלך, אני אספר לו. הנער לא התרשם. ההורים שלו גרו בשכונת פחונים ליד נתניה. ישבתי עם אבא שלו בחוץ, ליד הפחון. אמרתי לו, "הבן שלך מאוד נחמד ועושה רושם שהוא חכם, אבל הוא לא לומד".

האבא אומר לי: "כמו אבא שלו – גם אני לא למדתי".

אמרתי, "תראה יש עוד בעיות, למשל אסור לעשן והוא מעשן בפומבי".

והאבא זורח מגאווה: "כל הכבוד, כל הכבוד!"

טוב, חזרתי הביתה והרגשתי כישלון מוחלט. בשבת הם יצאו הביתה. כשחזרו, הנער אמר לי: "אני לא יודע מה אמרת לאבא שלי, אבל זה מאוד עזר. ישבנו יחד ודיברנו כל הלילה". עד היום אני לא יודע מה בדיוק קרה שם, אבל הנער הזה נהפך לאחד מהחבר'ה הטובים.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על נכדי אייל וורגפט (1980-2023)

אני והחבר'ה חלק שני - כך נהפכתי ליקיר הגדנ"ע

מחשבות על "המערה" של אפלטון