כך קם גן החיות הקיבוצי הראשון The beginning of the Urim zoo

כך קם גן החיות של קיבוץ אורים

מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי חיות. בבית הקטן שגרתי בו בילדותי תמיד היו אי אלו כלבים או חתולים שאספתי ברחוב. אמא שלי ניסתה להיאבק בזה, אך ללא הצלחה.

עוד אהבה גדולה שלי היא קרקסים. ברגע ששמעתי שקרקס מדראנו בא לארץ, לקחתי את בתי הבכורה, נורית (אז בת שנתיים-שלוש), ונסענו לתל אביב. ישנו בלילה אצל הדודים בתל אביב ומוקדם בבוקר הרכבתי את בתי על הכתפיים והלכנו לראות איך מאכילים את החיות של הקרקס. זה היה כמעט יותר טוב מההצגה. באותה שנה – אמצע שנות החמישים מתישהו – פורסמה בעיתונות הידיעה שבמהלך השהות של הקרקס בארץ נולדו שם שני גורי דובים והקרקס תרם אותם לגן החיות בתל אביב.

יפה. חזרתי הביתה, לקיבוץ, אל עבודתי כרועה צאן. כל בוקר הייתי יוצא עם הכבשים למרעה, מצויד בתיק ובו סנדביץ' ואקדח וחבל. לפעמים גם לוח שחמט. האקדח היה ציוד חובה כי באותה תקופה יכולת להיקלע לעימות עם הבדואים באזור, למה לקחתי חבל אני לא זוכר. אגב – אף פעם לא נקלעתי לעימות והפעם היחידה שהייתי מאוים הייתה כשארבעה אנשים התקרבו אלי עם כלי נשק שלופים, בעודי יושב ומנקה את האקדח לתומי. וכששאלתי "מה אתם רוצים?" (מה עוד יכולתי לעשות מול ארבעה אנשים חמושים) התברר שהם היו גששים דרוזים ששירתו בצבא. אולי זה היה מזל שהאקדח שלי היה מפורק באותו רגע וכך איש לא נפגע.

יום אחד בעודי במרעה, הבחנתי בתנועה מהירה מתוך בור לשמירת שעורה. היו כמה כאלה במקום, והם היו ריקים. הצצתי אל תוך הבור וראיתי ובעיקר שמעתי, גורים מייללים של חתולת בר. היא זאת שנמלטה מהמקום. קשרתי את החבל אל מוט שהיה במקום, או אולי עץ – אני לא בטוח – והשתלשלתי לתוך הבור. אספתי את הגורים שהיו רטובים לגמרי מהלידה אבל גם מפני שהם כל הזמן ירקו, הכנסתי אותם לתיק ועליתי למעלה בחבל.

הבאתי אותם הביתה, הכנסתי אותם לשירותים והאכלתי אותם בחלב מטפטפת של בקבוק תרופות. זה היה זמן קצר אחרי שעברנו לחדר עם מקלחת ושירותים צמודים וזה היה שדרוג משמעותי לעומת המקלחות והשירותים הציבוריים. אשתי, אופירה ז"ל, לא הייתה מרוצה, בלשון המעטה. לזכותה ייאמר שהיא החזיקה מעמד שבועיים עד שהיא אמרה, או החתולים או אני.

מה יכולתי לעשות? שמתי אותם בקופסת קרטון ונסעתי לגן החיות בתל אביב. השומר בכניסה דרש שאקנה כרטיס. סירבתי. "אני בא לתת מתנה לגן, לא לבקר," אמרתי. התווכחנו. כשהוא ראה שאני עקשן וזה לא ילך, הוא שלח מישהו לקרוא לג'וני. ג'וני היה עובד גן החיות האחראי על החתוליים והביקור הזה היה תחילתה של ידידות בינינו. למעשה, מאז אף פעם לא קניתי כרטיס כניסה. גם כשבאתי עם הילדות הייתי אומר, "אנחנו אל ג'וני" והיינו נכנסים.

ג'וני התלהב מחתולי הבר ואמר שהם נדירים והם יביאו כבוד לגן החיות. כשהוא שאל מה אני רוצה בתמורה, לא הייתי צריך לחשוב הרבה: "קיבלתם גורי דובים מהקרקס – זה מה שאני רוצה". ג'וני לא חשב שזה רעיון טוב. הוא הסביר לי שדובים הם הפכפכים ודוב יכול לתקוף ולהרוג בלי סיבה ובלי שום התראה.

אז מה אתה מציע? שאלתי והוא ענה, "יש לנו שני גורי אריות".

"זה לא מסוכן?" תהיתי. ג'וני הסביר שאצל אריות וחתוליים בכלל, אפשר לדעת מתי הם מתכוונים לתקוף מפני שהאישונים שלהם מצטמצמים. משום מה זה נשמע לי הגיוני לגמרי באותו רגע.

חזרתי הביתה, לקיבוץ, כדי להכין תשתית לקליטת שני גורי אריות. זה לא היה פשוט – הרעיון עורר התנגדות. אבל אני יצרתי שותפות עם ג'ורג' שוואגר ז"ל, חובב חיות מושבע, שעבד אז במסגרייה. הוא התלהב מהרעיון והכין כלוב לפי כל הנחיות הבטיחות, וכעבור שבועיים נסעתי להביא את האריות.

זה היה יום קיץ חם, עם שמש בהירה מסנוורת. הכלוב של הלביאה והגורים בגן החיות היה מכוסה בברזנט וג'וני אמר, תיכנס ותראה אותם. הוא עצמו הלך לעשות משהו בצד השני. נכנסתי ובעודי ממצמץ ומנסה להתרגל לאפלולית בכלוב, ראיתי שהלביאה מזנקת עלי. קפאתי במקום. ואז שמעתי טצצ, והלביאה נחתה ארצה באמצע הזינוק. ג'וני נכנס ושאל, "לא הסתכלת על האישונים שלה?"

נו, אני כבר הבנתי שאריות זה כנראה לא בשבילי וחזרתי לקיבוץ עם זוג שפני סלע שגרו שם בכלוב והילדים היו הולכים לבקר אותם. אבל מי שחושב שבזאת הסתיימו הרפתקאותי עם גן החיות, טועה טעות מרה. המשך יבוא.

ג'וני והטיגריסים, הצלם: וילי פולנדר, הצילום באדיבות ארכיון עירוני תל אביב יפו

And for an English audio version:
https://www.youtube.com/watch?v=aH8w0zNzoEM&authuser=0