דוב הקוטב הצעיר ביותר בקוני איילנד - The youngest polar bear in Cony Island
חג פסח, עם ההתרגשות של ההכנות והילדים, הנכדים והנינים, הזכיר לי את החגים של הילדות. גרנו בנפטון אבניו בקוני איילנד, שהיה רחוב מקביל לזה שבו גרו היהודים, מרמייד אבניו (שדרת בת-ים בעצם). בין מרמייד לרחוב המקביל מהצד השני, סרף (Surf) עברה מסילת הרכבת, הטרולי.
בערבי שבת וחג אבא שלי היה לוקח אותי
לבית כנסת ברחוב היהודי. אמא נשארה בדרך כלל עם אחי, קלארנס, שחלה בפוליו והיה
בכיסא גלגלים. אבא לא היה מאוד דתי מפני שהוא היה קומוניסט עוד מביאליסטוק, משם
הוא היגר לארצות הברית. אבל אותי רשמו ללימודים בחדר (עד שנחלצתי משם), ובערבי שבת
וחג הייתי הולך עם אבא לבית הכנסת. מאוד אהבתי את זה. רחוב בת-ים היה מלא ביהודים
לבושים בבגדי חג וכולם מברכים ביידיש גיט שאבעס, גוט יונטעף. בבית הכנסת היה תמיד
קצת דג מלוח וחלה וגם משקה חריף (מהסוג הזול ביותר, כמובן). פסח דווקא לא היה
עניין גדול במשפחה שלי. היה אוכל טוב, כמובן, אבל לרוב חגגנו רק ארבעתנו, ובלי
הרבה קריאה בהגדה. במקום זאת, אבא שלי היה מספר סיפורים. זה היה מוצלח הרבה יותר
כי אבא שלי היה מספר סיפורים מחונן.
בילדותי המוקדמת גרנו באזור של מהגרים
מאיטליה בקוני איילנד. כולם שם דיברו איטלקית ותמיד היו באוויר ריחות של אוכל
איטלקי. בקצה הרחוב הייתה אורווה של סוסי עבודה – אהבתי גם את הריחות משם. כבר היו
אז מכוניות ומשאיות, אבל עדיין השתמשו גם בסוסים. היו שם גם כלבים ואחד נשך את אבא
שלי. אף על פי שהייתי ילד קטן, את זה אני זוכר היטב.
כשהייתי בן שמונה בערך עברנו לדירה בקומה
רביעית בבניין משותף. היה שם חימום וזה היה שיפור לעומת הבית הקודם שגרנו בו, אבל לא
אהבתי את האווירה בבניין, שהייתה קרה ומנוכרת.
היו בשכונה חבורות – מעין כנופיות –
ואני, ילד חדש, הייתי מטרה ברורה. יום אחד חבורה כזאת רדפה אחרי. לא ידעתי מה
לעשות. היה ברור שהם ירביצו לי ופחדתי. ראיתי איזה חור במרתף ששימש מחסן פחם
וזחלתי פנימה. זה היה מקום חשוך מאוד ומפחיד. שמעתי את הרעש של החולדות ולא יכולתי
לראות אותן. החבורה בחוץ פחדו להיכנס בעצמם וניסו לשכנע אותי לצאת. בהתחלה הם אולי
רצו עדיין להרביץ לי, אבל אחר כך הם דאגו שיקרה לי משהו ויאשימו אותם. הם התחילו
לקרוא לי. בהתחלה פחדתי מהם יותר מאשר מהחולדות ונשארתי בפנים. אחרי שעבר זמן-מה יצאתי.
הם אמרו, "מה קרה? רק רצינו להפחיד אותך", והזמינו אותי להצטרף אליהם. לא
הצטרפתי אליהם, לא מיד. כשהגעתי הביתה אמא שלי גררה אותי ישר לאמבטיה וניקתה ממני
את כל הפחם. אולי היא הרגישה משהו, כי היא לא נזפה בי כפי שהיה צפוי.
מאוחר יותר התברר לי שהילדים בחבורה
הזאת היו די לפלפים. היינו נלחמים נגד חבורה מרחוב סמוך ותמיד היינו מפסידים. היו
אומרים, בואו נעשה מלחמה, אבל תמיד אנחנו חטפנו. הנשק שלנו במלחמות האלה היה
רוגטקות שהכנו מארגזי פרי שהיו עשויים מעץ, והיינו יורים חתיכות קרטון. דווקא שם
הוכחתי יכולת טכנית: חיברתי כמה רוגטקות ביחד, הטענתי את כולן ויכולתי לירות ברצף –
מעין מכונת ירייה. בצד השני הילדים היו צריכים לטעון כל פעם מחדש את הרוגטקה וזה
נתן יתרון לצד שלנו. זה נגמר כשהתחלנו לירות חתיכות מתכת וילדים נפצעו. קמה מהומה
ובאו הורים של הילדים מהחבורה השנייה ואיימו שיקראו למשטרה. עכשיו אתם באים,
חשבתי, כשידנו על העליונה? איפה הייתם בזמן שאנחנו הפסדנו וחטפנו מכות? אז אף אחד
לא חשב להתערב.
את הבית השלישי שגרנו בו בשכונה הכי
אהבתי. עברנו לשם כי בדירה בקומה הרביעית היה קשה מאוד להעלות ולהוריד את אחי
בכיסא הגלגלים שלו כל יום. לא הייתה מעלית והמושג נגישות, עוד לא היה קיים.
הבית שעברנו אליו אמנם היה בלי חימום,
אבל שם היה לנו טוב. הייתה לנו גינה קטנה וגידלנו פרחי טגטס. קלארנס לימד אותי
לפורר בדלי סיגריות, להשרות את הטבק במים ולשפוך על העלים, נגד פרודניות. זה עבד
מצוין. מתחת למרפסת היה חלל שהתאים מאוד לכלבה שהבאתי כשהיא הייתה צריכה להמליט.
באזור האיטלקי היו ריחות של אוכל ושל
חיות, בבית שלי תמיד היה ריח של קפה ושל בשר מתבשל. אמא שלי האמינה שלא נשרוד בלי
מנת בשר גדושה מדי יום והייתה לה דעה חיובית על שמירת משקל – כלומר, על הרבה משקל.
בשכונה כולה עמד ריח של ים, אבל אנחנו כבר לא הבחנו בזה.
כל שנה בקיץ, מחודש יוני ועד לייבור-דיי
בספטמבר, לא התקלחתי. הייתי קם בבוקר, הולך לים וחוזר בארבע אחר הצהריים, נקי
ומלוח. היינו מתחרים בינינו, ילדי השכונה, למי יש יותר מלח על גופו. לפעמים הידיים
שלי היו מכוסות בכל כך הרבה מלח, שאפשר היה לכתוב עליהן.
כשהייתי בן אחת-עשרה או אחת-עשרה וחצי –
לפני שהתחלף לי הקול – הצטרפתי ל"מועדון דובי הקוטב", (Polar Bear Club), שמתהדר בכך שהוא
המועדון הוותיק בארצות הברית של אנשים ששוחים בחורף. https://polarbearclub.org/pb-site/
חברי המועדון היו כולם בני 40-50 (הם
נראו לי אז זקנים בני מאה). בהתחלה הם לא רצו לקבל אותי כי הייתי צעיר מדי. אבל
אני הייתי עקשן כבר אז, ולבסוף הם הסכימו. נקבל אותך, הם אמרו, אבל לפי הכללים. מה
היו הכללים? אתה לוקח שלוק של ויסקי, נכנס למים ונשאר כמה שאתה יכול. ככה יכולתי
להמשיך עוד קצת להתרחץ בים במקום מקלחת.
בבית הזה עשיתי את הבר מצווה שלי ושם גם
למדתי לשחק שחמט. זה התחיל מזה שהייתי לוקח את קלארנס בכיסא הגלגלים שלו לשחק
שחמט. היה איש אחד, פנסיונר, מיסטר קפלן, שכל בוקר היה בא ופותח שולחן מתקפל וכיסא
ליד מכבי האש ומשחק עם מי שרצה. לפעמים היו משחקים על כסף, לפעמים לא. הוא לימד את
קלארנס ואחר כך אותי. הוא איבד את נכסיו במפולת הכלכלית של שנות ה-20, אבל כנראה
שהיה לו ממה לחיות, גם אם בצניעות.
הוא היה איש חכם והיה כמין מנטור
בשבילי. הוא דיבר הרבה על החיים ואני הקשבתי לו, גם אם לא תמיד הבנתי. הוא נהג
לומר שאם אתה מחליט שתהיה מרוצה – כך תהיה. ואם אתה מחליט שתהיה מאוכזב – כך תהיה,
ולא משנה מה החיים נותנים לך או לוקחים ממך. למדתי הרבה ממיסטר קפלן השחמטאי.
מן האלבום המשפחתי בניו יורק: צבי (הרולד) מילר ואחיו הגדול, קלארנס מילר
An English video version in link below: Enjoy
תגובות
הוסף רשומת תגובה