כך הערמנו על האף-בי-איי or How we tricked the FBI

 

 

כך הערמנו על האף-בי-איי

 

כשהייתי בן 16 נסעתי למחנה קיץ. זאת הייתה השנה השנייה שלי בקמפ גליל. להפתעתי הורי, שתמיד היו מגוננים מדי ודאגנים מדי – הרשו לי לנסוע למחנות. אולי מפני שזה היה מחנה של "הבונים", תנועה ציונית טובה. זה היה בשנת 1947. מדינת ישראל תקום רק כעבור שנה, אבל בפועל היא כבר הייתה קיימת, עם מערכות חינוך ובריאות והנהגה ונציגים חצי-רשמיים. רבים מהיהודים בארצות הברית, והורי ביניהם, ראו בהקמת מדינה ליהודים בפלשתינה ארץ-ישראל התגשמות של חלום.

צבא רשמי עדיין לא היה – צה"ל נוסד רק אחרי קום המדינה. היו ארגונים כמו-צבאיים, שפעלו במחתרת, כדי שלא ייתפסו על ידי השלטון הבריטי. "ההגנה" היה הארגון של המיינסטרים, שהיה מזוהה עם המדינה שבדרך. הרקע הזה חשוב, תיכף תבינו למה.

המחנה שלנו התקיים הפעם בחווה חקלאית ישנה, שהתנועה קנתה (מתקיימים שם מחנות קיץ עד היום). אני ועוד כמה מהנערים הבוגרים נסענו לשם שבועיים קודם כדי להשמיש את המקום: לחסל קיני צרעות, לשפר את השבילים, לבדוק את האוהלים והצריפים ולנכש עשבים. אני התמחיתי בקני צרעות כי היה לי פטנט שלמדתי מאחי, קלארנס, איך לא להיעקץ. זה די פשוט. מושיטים יד ונותנים לצרעות ללכת עליה. כשהן משתכנעות שאין כאן אויב, אפשר למשוך את היד בחזרה לאט לאט והן לא יתקפו. אין לי מושג מאין קלארנס שאב את הידע שלו, אבל זה עבד.

בחווה הייתה רפת נטושה שהייתה לה קומת ביניים ושם שמרו את החציר והקש. עוד לפני שהגענו עובדי המחנה המבוגרים התקינו בקומה הזאת רצפה כפולה כדי להחביא מכונות ירייה שנועדו לארגון "ההגנה". לא הופתענו שאספו נשק, כי עוד לפני ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה היה ברור שתהיה מלחמה ואנשי "ההגנה" ניסו להבריח נשק לארץ בכל דרך.

זמן קצר אחרי שהגענו למחנה נודע לנו שבאף-בי-איי חושדים שיש סליק של נשק לא חוקי במקום והם מתכוונים לעשות חיפוש. איך זה נודע? אני מניח שבאותם ימים היו לציונות תומכים בכל מקום, גם באף-בי-איי. אנחנו לא היינו בסכנה – ידענו שאם ימצאו את הנשק יגידו שהילדים לא ידעו שום דבר – אבל רצינו לעזור.

אחד החברים, צבי סיגל, הגה רעיון: בחווה הייתה משאית טרנטה ישנה, שכבר לא נסעה לשום מקום. קראנו לה בטסי. צבי, מכונאי מחונן, הציע להעמיד אותה מעל למחבוא הנשק, כדי להציב מכשול רציני בפני מי שאולי ירצה לחפש שם. זה לא היה פשוט להעלות אותה לקומת הביניים, אבל נעזרנו במתקן ששימש להעלות ולהוריד קש וחציר, והצלחנו. ליתר ביטחון צבי סיגל גם פירק את הגלגלים של המשאית, מה שיצר רושם כאילו היא עומדת שם עידן ועידנים, והציב קושי נוסף אם מישהו יעלה בדעתו לבקש להזיז אותה.

רעיון נוסף – אני כבר לא זוכר מי הגה אותו, בובי בלומנפלד או אני – היה לעשות טקס אשכבה למשאית בשבת – היום שבו החיפוש היה אמור להתקיים. תלינו במחנה מודעות ובשבת התכנסנו ברפת. בובי ואני עמדנו בקומת הביניים וקראנו קטעים לזכרה של המשאית בטסי, והיו כמה חברים שעמדו למטה. לקראת סוף הטקס הגיעו אנשי האף-בי-איי וביקשו לחפש. אמרנו, בבקשה. הם חיפשו וחיפשו ולבסוף הלכו.

אני מניח שהמדריכים המבוגרים במחנה הורידו את המשאית מקומת הביניים באותה דרך שהעלינו אותה. ואנשי ההגנה לקחו את הנשק בסוף שבוע שבו לא היינו שם. ולקטני האמונה אני אומר: אתם יכולים לקרוא על הסליק של ההגנה באתר של קמפ גליל – עד היום הם מתגאים ביוזמה הזאת.