עוצר בעיר העתיקה - מה אתה עושה כאן

באחד הימים כשחזרתי מהאוניברסיטה אחר הצהריים, ראיתי בשער הפרחים הודעות על עוצר שעמד להתחיל בתוך זמן קצר. המחשבה הראשונה שלי הייתה, מה אני צריך את זה? אני יכול ללכת לישון אצל שני סטודנטים אחרים מהקיבוץ, ששכרו דירה במערב העיר. אחר כך אמרתי לעצמי, אם אני חי כאן אז כמו כולם.

מי שמכיר את השקפותיי, האנושיות והפוליטיות, לא הופתע. לטובת הדור הצעיר אני אומר שבתנועת "הבונים" באמריקה אף פעם לא דיברו על הערבים בארץ. ידענו שיש התנגדות להקמת המדינה ושצפויה מלחמה – אבל מצד מדינות ערב השכנות. לא סיפרו לנו שיש ערבים שחיים במקום הזה. כמו רבים אחרים האמנתי שזה מקום שומם. לא הייתי מודע לקיומם של הערבים בארץ עד הטיול לירושלים, שבו ראיתי את העולם הערבי השכן מהתצפית במגדל של כנסיית נוטרדאם (שעליו סיפרתי כבר). אני לא יודע איך הייתי נוהג אילו ידעתי את האמת. אבל באותם ימים קל היה לא לדעת את האמת. לא קראתי את עיתון "דבר" – היחידי שהיה בקיבוץ – כי הבנתי שזה ביטאון המפלגה. ממילא הממשל הצבאי בקושי הוזכר בו, וודאי לא תואר באופן שאפילו מתקרב לאובייקטיבי.

התפכחתי אחרי שקראתי את ספרו של אורי אבנרי, "הצד השני של המטבע". זה היה הספר הראשון שקראתי בעברית בישראל, והוא עשה עלי רושם חזק. אבנרי טען שכל עוד שני העמים לא מדברים זה עם זה, ואחד מרגיש עליונות כי הוא בא מתרבות אירופית, יהיו עוד ועוד מלחמות. הוא כתב את זה זמן לא רב אחרי שנגמרה מלחמת העצמאות וכולם היו בטוחים שגמרנו עם מלחמות. אחרי הספר הזה קראתי ספרים אחרים שהוא כתב וכשהוא הקים מפלגה בבחירות 1965, הצבעתי לו. אחרי המלחמה אמרתי לעצמי, הנה, יש לי אפשרות להכיר את הצד השני לפחות על בסיס אישי. זה גם עמד מאחורי ההחלטה להיכנס לעיר העתיקה באותו יום, ולהיות בעוצר כמו כולם.

כשנכנסתי דרך שער הפרחים וראיתי שבעלי החנויות כבר מתחילים להוריד את תריסי הברזל. נזכרתי שבדיוק חזרתי מהקיבוץ ואין לי אוכל בבית. למזלי, בעל הפלאפל הסמוך ראה אותי. הוא הרים קצת את התריס וסימן לי לבוא. התכופפתי ונכנסתי למסעדה. הוא לא דיבר אנגלית ואני לא דיברתי ערבית, אבל הבנתי שהוא אמר משהו כמו, אין לך אוכל נכון? תאכל, אחר כך תלך הביתה. היה קל להבין מפני שהדברים לוו בצלחת מלאה באוכל טעים מאוד שהוא עצמו בישל. אחרי שהתגברתי על האוכל שאלתי כמה אני צריך לשלם. הוא חשב רגע ואמר, שתי לירות. אחר כך למדתי שזה היה מחיר קבוע. בכל פעם שאכלתי אצלו, ולא משנה מה אכלתי, הייתי שואל מה החשבון, הוא היה חושב רגע ומכריז: שתי לירות! אצלו גם למדתי את שתי המילים הראשונות שלי בערבית: בּדוּן זִית, בלי שמן.

הוא היה איש ענק עם שפם עצום, שזיכה אותו בכינוי Uncle Moustache. כך נכתב על חלון המסעדה והסמל שלה היה ציור של שפם ענקי. הציור עדיין שם אם כי האיש מת מזמן. הוא היה אדם פשוט, רחב לב ונדיב מאין כמותו. יותר מפעם אחת הוא האכיל תיירים וסתם אנשים שנתקעו בלי כסף. הוא פשוט היה מניח צלחת מלאה מול אדם שהזמין כוס תה. כשאמרו, אבל לא הזמנתי, אין לי איך לשלם, הוא היה אומר, כסף בא והולך – לאכול צריך. עד היום אני שמח שהכרתי אותו.

באותו יום יצאתי מהמסעדה והספקתי להגיע לפני העוצר לביתי שהיה מאוד קרוב. המטרה העיקרית של העוצר הייתה מפקד תושבים, שהתנהל באופן שיטתי מבית לבית. כך הגיעו חיילים אלי, דפקו בשער וביקשו לראות את התעודות שלי. כשהראיתי את התעודות, אחד מהם אמר, רק זה היה חסר לי. הם התחילו לשאול, מה אתה עושה כאן? אמרתי: אני סטודנט בשנת לימודים מהקיבוץ ואני שוכר כאן דירה. שאלו, למה דווקא כאן? אמרתי, למה לא? הרי אמרו שהעיר מאוחדת, לא? אם אני אשכור דירה באשקלון נניח, גם תשאלו שאלות? הם רשמו את הפרטים שלי והלכו.

כעבור שבועיים – אולי יותר, אני לא זוכר בדיוק – שוב היה עוצר. הפעם באו רק לכתובות של ה"בעייתיים". אקדים ואומר שבאותו זמן אני לא הייתי אהוד במיוחד בשכונה. ואפשר להבין: תושבי העיר חיו לא רע תחת השלטון הירדני, שמיעט להתערב בחייהם, דיבר בלשונם והיה ערבי ומוסלמי כמותם. הכיבוש הישראלי היה (ונותר) כיבוש זר, כוחני. אמנם לא העזו לפגוע בי, אבל הילדים של השכנים בבית ממול נהגו לגנוב את פח האשפה מהחצר שלי באופן קבוע. כשניסיתי להתחכם וקשרתי אותו בשרשרת, חתכו את השרשרת ולקחו אותו. ידעתי מה הם מרגישים כלפי.

והנה, שני חיילים של משמר הגבול דופקים על השער שלי והדפיקות נשמעות בכל הסמטה הריקה. יצאתי אליהם ושוב התחילו עם השאלות – מי אתה, מה אתה. אמרתי, אני סטודנט, קיבוצניק, בואו, תיכנסו אני אראה לכם את התעודות. הם לא הסכימו, אולי פחדו להיכנס. תביא את התעודות לכאן, הם פקדו. הבאתי. בוא איתנו.

יצאתי מהשער וחשבתי, בסדר, אני אלך איתם, אבל הם אחזו בי משני הצדדים וכמעט גררו אותי, כמו שמובילים חשוד בפשע שעלול לברוח. הרגליים שלי בקושי נגעו באדמה. בפינת הרחוב עמד קומנדקר ושם היה הקצין האחראי. הוא שוב חקר ושוב שאל למה אני גר שם, ואני שוב עניתי מה שעניתי. לבסוף לא הייתה להם ברירה – אני ישראלי אחרי הכול – והחזירו אותי הביתה.

חשבתי שהם יתנו לי ללכת, אבל לא, הם "ליוו" אותי והסתלקו רק כשהגעתי לבית. כשעמדתי לפתוח את השער, שמעתי פסססססט. השכנים ממול עמדו בחלון ביתם בקומה השנייה, ובתנועות ידיים הזמינו אותי לעלות. התלבטתי. מצד אחד, אלה השכנים שהתנכלו לפח האשפה שלי מדי יום. מצד אחר, הנימוס מחייב. עליתי לביתם. שם אני רואה שפתחו שולחן עם אוכל ועוגות ושתייה, וכולם מחייכים אלי, טופחים על גבי ומברכים אותי ומזמינים אותי להתכבד. זרמתי, כמו שאומרים היום, אבל לא הבנתי מה קורה. עד שמישהו מהם שאל אותי, "הרביצו לך?" עניתי ביושר שלא, מה פתאום. אבל הם ראו איך גררו אותי מהבית והסיקו את המסקנות שלהם. מאותו יום, בזכות השב"כ, היחסים בינינו השתפרו והייתי בן בית בשכונה.