אני והחבר'ה חלק שני - כך נהפכתי ליקיר הגדנ"ע
Attached below a new English video version of the two last chapters of the blog. Enjoy הקשר שלי עם הגדנ"ע התחיל בעימות. באותה שנה החלטנו להשתתף בצעדת ארבעת הימים – הייתה צעדה שנתית כזאת, שהתחילה כעניין של הצבא ואחר כך נעשתה מאוד פופולארית. השתתפו בה קבוצות מכל העולם והייתה אווירה קוסמופוליטית נהדרת (ב-68', אחרי המלחמה, הצעדה קוצצה ביום וכעת נשאר ממנה שריד חיוור ומעוות: צעדת ירושלים שאורכת כמה שעות ומשמשת בעיקר להפגנת בעלות על העיר). אנחנו התכוננו אז לצעדה בהתרגשות גדולה – היינו הולכים כמה קילומטרים כל יום. מכיוון שאנחנו באנו מרחוק, הגענו אחרונים לחניון שממנו היינו אמורים להתחיל לצעוד. אני רואה 12 אוטובוסים, כולם של קבוצות מהגדנ"ע, אבל כל החבר'ה יושבים בתוך האוטובוסים ואף אחד לא פורק את החפצים. התברר שלאותן קבוצות אמרו שיעמיסו להם את הציוד שלהם וגם יפרקו. הם אמרו, אנחנו העמסנו בעצמנו – אנחנו לא פורקים. פרינציפ. אמרתי לחבר'ה שלי, בואו נפרוק את הציוד שלנו. זה לא היה כל כך פשוט כי לא היו אז תאי מטען באוטובוסים, ואת החפצים היו מעמיסים על הגג. כדי להעמיס, שניים-של...