ארצה עלינו
לא מזמן חגגתי את יום הולדתי ה-88, עם ילדים ונכדים ונינים, ומשקאות טובים ואוכל טעים. כמעט ההיפך מיום הולדתי ה-19, שחגגתי על סיפון האונייה "נגבה", שם היינו אני וחברי מץ והמון עולים ממרוקו, בדרך ממרסיי לנמל חיפה.
כבר בתיכון ידעתי שאני
רוצה לעלות ארצה וללכת לקיבוץ וברגע שסיימתי את בחינות הגמר, רציתי לצאת להכשרה –
מסגרת שבה עירונים כמוני, שרצו ללכת לקיבוץ, למדו מה זה עבודה חקלאית.
אבי התנגד. הייתי בן 17
וחצי והוא טען שאני צעיר מדי, שאי אפשר לצאת מהבית "חצי אפוי" (ביידיש
זה נשמע יותר טוב), ועלי לחכות עד גיל 18. בדיעבד אני חייב לו מפני שבחצי שנה הזאת
למדתי בברוקלין קולג' ושם הכרתי את הפילוסופיה היוונית הקלאסית. בשבילי זאת הייתה
תגלית עצומה – קראתי את כתבי אפלטון לפני השינה כמו ספרי מתח.
כשמלאו לי 18 יצאתי
להכשרה בחווה חקלאית בקרים רידג', ניו ג'רזי. ידעתי עוד לפני שהגענו להכשרה שאני
רוצה לעבוד ברפת כי תמיד אהבתי חיות, ולשמחתי שלחו אותי לעבוד כפועל אצל חוואי
בסביבה, שהייתה לו רפת גדולה, לי הארווי היה שמו. הוא נהנה להעביד יהודים (כך הוא
אמר ומזה אפשר להבין מה היו הדעות שלו), אבל אני אהבתי לעבוד קשה ולמדתי ממנו הרבה.
בהכשרה חלקתי חדר עם חברי
הטוב מץ. שנינו לא היינו חלק מגרעין ב' – הקבוצה הגדולה שעלתה יחד לישראל (מאוחר
יותר, בארץ, הצטרפנו אליהם). אלא היינו בקבוצה יותר קטנה ופחות מאורגנת. אחרי
ההכשרה עבדנו עוד חודשיים בבניין כדי להרוויח את הכסף שנדרשנו לשלם עבור הנסיעה
מארצות הברית לצרפת ומשם כבר יאספו אותנו. כך גיליתי שאין לי ידיים טובות: עבדנו
בתיקון גגות עם פטיש ומסמרים, ובסוף כל יום עבודה היו לי אצבעות נפוחות ומץ היה
עובר אחרי, שולף את המסמרים העקומים שלי ומתקן.
באמצע דצמבר 49' הפלגנו
ב"קווין מרי" לצרפת. אני לא יכול להגיד שההורים שלי שמחו. אמא בכתה
ואמרה, "זהו, לא נראה אותך יותר". אבל הם ידעו שאי אפשר לעצור אותי.
כשכבר היינו על הסיפון, פתאום בא בחורצ'יק שהיה איתנו בהכשרה – ישראלי שהערצנו
אותו, והוא צועק: “צבי It’s not too late, get off the boat!
It’s not what you thought it was – don’t go!”
הנה אני עושה שינוי בחיים
והוא בא במיוחד להזהיר אותי. וזה בהחלט היה שינוי חיים. לא ידעתי למה אני הולך,
אבל ידעתי שזה יהיה סיוט לגור בבית של ההורים עוד שלוש שנים לפחות – עד שאגמור
תואר ראשון, ורציתי משהו יותר דרמטי בחיים שלי מאשר לפתוח חנות ממתקים או משהו
כזה, כמו שעשו רבים. זאת הייתה תחילת התקופה של הביטניקים, שהיו הרפתקנים ובזו
לחיים המסודרים, אבל אני לא רציתי סתם להתגלגל ברחבי ארצות הברית. תזכורת לחיים
המסודרים שעזבתי חיכתה לנו בחדר באונייה בדמות סלסלת פירות ששלח הדוד ג'ו שעבדתי
לפעמים בחנות שלו.
אני לא זוכר באיזה חוף
בדיוק עגנה ה"קווין מרי" בצרפת, אבל משם נסענו ברכבת לפריז. פריז הייתה
עיר ענייה מאוד אחרי המלחמה. פגשו אותנו שם זוג שסייעו לעלייה ב' (הבלתי חוקית)
עוד לפני קום המדינה והמשיכו לסייע. הם נתנו לנו מקום ללון ובבוקר ירדנו לקפה ואז
גילינו מה זאת ארוחת בוקר צרפתית: קפה, באגט וסיגריות ז'יטאן. כיוון שאמא שלי חשבה
שאי אפשר להתחיל את היום בלי בשר וכמה ביצים, זה בהחלט הפתיע אותי.
משם נסענו למרסיי ועד
ההפלגה היינו באחד ממחנות העקורים. היו שם הרבה יהודים, אם כי לא כולם, ושם ציפתה
לי אכזבה. בארצות הברית – בוודאי בתנועת הבונים – תיארו את אלה ששרדו במחנות
הריכוז כגיבורים וכאן היו אנשים שישבו מהבוקר עד הערב, אכלו תפוחי אדמה ושיחקו
קלפים בכסף שאני לא יודע מאיפה היה להם. פתאום ראיתי תמונה של ניוון ובשבילי,
שבדיוק גיליתי כמה אני אוהב לעבוד עבודה פיזית, זה היה קשה.
הפלגנו לקראת סוף דצמבר.
ה"נגבה" שימשה לפני קום המדינה להביא מעפילים באופן לא חוקי, וזאת הייתה
אחת ההפלגות האחרונות שלה. רוב הנוסעים היו עולים ממרוקו שלא הבנו אף מלה ממה שהם
דיברו. כבר בלילה הראשון הבנו שלא נוכל להיות בבטן האונייה כי כולם הקיאו והריח
היה נורא. מץ ועוד בחור ואני ישנו על הסיפון. היה קר, בטח, אבל מצאנו מקום מאחורי
סירות ההצלה, והתעטפנו כמיטב יכולתנו. אמנם שותפי למסע היו אנשים שלא יכולתי להבין
ומשפחה אשכנזית אחת, שהיו לה בתא נקניקים תלויים וכל יום הם ספרו אותם, כאילו חשדו
בנו שנגנוב להם – אבל זאת הייתה ההרפתקה שלי והייתי נלהב.
האמת היא, שהיינו רעבים.
רוב שעות היום ישבנו בקפטריה ושתינו תה עם חלב, זאת הייתה התזונה שלנו. בחדר האוכל
הגישו דייסת קורנפלור דוחה, רק כדי להחזיק את הנוסעים בחיים, ואנחנו ויתרנו. ביום
ההולדת שלי, 31 בדצמבר 1949, רציתי לחגוג ולהשתכר אבל לא היה מה לשתות
ואחרים השתכרו במקומי. אנשי הצוות חגגו את השנה החדשה והיה אחד שהתחיל לצעוק בשפה
שאפילו לא זיהיתי – אולי יוונית. ואז נכנס רב החובל, הוציא אקדח וירה. ב-3 בינואר
הגענו לנמל חיפה.
לנו אמרו שזאת הייתה
ההפלגה האחרונה של ה"נגבה". לפי ויקיפדיה, היא סחבה עוד שש או שבע שנים.
למידע נוסף ותמונות:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%92%D7%91%D7%94_(%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%94)
תגובות