סקס, הימורים והרעיון הציוני - Sex, Gambling and the Zionist ideal
An English video version follows the Hebrew text.
אני רוצה לספר איך כמעט השתלבתי בעסקי
הסמים ואיך הגעתי לתנועת "הבונים" של הילדים הטובים. אם תשאלו מה הקשר,
התשובה היא: בנות. בדיוק כך. אני גרתי בקוני איילנד – אחד האזורים הפחות טובים
בעיר: שכונת פועלים של אנשים שהיו עסוקים בהישרדות כלכלית והיה בה גם סחר בסמים (ואולי
עוד עסקים לא חוקיים שאני לא יודע עליהם). נהגו לומר שילד מקוני איילנד לא יגיע
רחוק. היהודים בשכונה, גם אלה שמצבם הכלכלי היה מעט יותר טוב משלנו, היו בשולי
התנועה הציונית, אם בכלל. היה בשכונה מועדון של "ישראל הצעיר" – תנועה
עם זיקה דתית, שהלכתי אליו לפעמים לשחק פינג-פונג ודמקה. על "הבונים"
עוד לא שמעתי.
זה היה בקיץ, חצי שנה אחרי הבר מצווה,
והדבר היחיד שהעסיק אותי היה בנות. ולא היו בנות. הן לא באו למועדון – ייתכן
שההורים אסרו על כך, אני לא יודע – והן אף פעם לא היו חלק מהחבורות שלנו. אז איפה
מוצאים בנות?
באותה תקופה נהגנו לתפוס טרמפים על
הטרולי (רכבת חשמלית): כשהרכבת התחילה לנסוע היינו קופצים מאחור ונאחזים ונוסעים
בלי לשלם. יום אחד ביקרתי אצל חבר ובחזרה קפצתי על הטרולי וחיכיתי לתחנה בשכונה
שלי כדי לרדת. והנה, במקום להאט ולעצור, הטרולי המשיכה בנסיעה. אני רואה שאני הולך
ומתרחק ולא ידעתי מה לעשות, אז קפצתי. נחבלתי ונפצעתי וידעתי שאמא שלי תחולל מהומה
אם היא תראה אותי ככה, אז ירדתי לחוף כדי להתרחץ בים ולנקות את הפצעים לפני שאני
חוזר הביתה.
בחוף אני רואה מדורה ואוהל. כשאני מתקרב
יוצאת מהאוהל בחורה – הרבה יותר מבוגרת ממני, אבל לא חשבתי על זה אז. היא מזמינה
אותי פנימה ובלי יותר מדי דיבורים מתחילים חיבוקים ומישושים ואני ברקיע השביעי.
ואז היא הודפת אותי ואומרת שהחבר שלה תיכף חוזר. הייתי כל כך מסוחרר, שלא ניסיתי
לברר, אפילו לעצמי, מה היא רצתה ממני.
הסברתי לה שנפצעתי ואני צריך לרחוץ את
הפצעים. היא אמרה, "טוב, תתרחץ ותחזור לכאן". כשחזרתי היא באמת טיפלה
קצת בפצעים שלי – מרחה יוד – וזה מה שראה החבר שלה, שבאמת הופיע שם.
החבר פנה אלי ושאל אם אני רוצה להרוויח
קצת כסף. עניתי שיש לי מספיק (מה שלא היה נכון), אבל אני מוכן לשמוע. הוא נתן לי
חבילה להביא לכתובת מסוימת והורה לי לחזור עם התמורה. הגעתי לכתובת, פתח לי את
הדלת אדם שבטח היה בקריז, רק שאז לא ידעתי איך נראה אדם בקריז. הוא לקח את החבילה
ונתן לי מעטפה עם כסף. כשחזרתי לחוף הזוג היה באותו מקום באוהל ליד הים. הבחור ספר
את הכסף ונתן לי חמישה דולר – סכום גדול בשבילי באותם ימים. הוא היה מרוצה והציע
לי לעשות עוד שליחויות, אבל אני פחדתי. זה היה חלק מהחיים בשכונה והיו ילדים שעשו
את זה, אבל אני הבנתי שמשהו לא בסדר בכל העניין ולא רציתי לקחת חלק בזה.
לא חזרתי לאותו מקום בחוף אבל המשכתי
ללכת למועדון של ישראל הצעיר. יום אחד נפתחת הדלת ולמועדון נכנסים שני בחורים
גבוהים, בהירים, יפים עם שלוש בנות יפהפיות. הם באו לגייס יהודים מאזור המצוקה לקן
של תנועת "הבונים" בברייטון ביץ' (שכונה מבוססת יותר). לא הייתה להם
הצלחה גדולה – אני הייתי המגויס היחיד באותו יום. שאלתי, יש בנות
ב"הבונים"? אמרו, כן. אמרתי, יופי, אז אני אתכם.
הבחורים שבאו לגייס היו צבי סיגל ובובי
בלומנפלד, שאחר כך היו חברים טובים שלי. הבית של בובי היה מאוד משמעותי בחיי. אני
לא הזמנתי חברים אלי כי הבית שלי תמיד היה בבלגן נוראי. הבית של בובי היה תמיד מלא
בחברים שלו ושל האחים שלו, בית פתוח ומקבל ואני אמרתי לעצמי, כשתהיה לי משפחה, זה
מה שאני רוצה. גם היינו מטיילים יחד בעיר ובילוי שאהבתי במיוחד היה ללכת לחנויות
ספרים יד שנייה. ככה מצאתי את ג'ובראן חליל ג'ובראן ואת ויליאם סרויאן, שאת הספר
שלו "שמי ארם" הבאתי איתי לקיבוץ.
ב"הבונים" הבנתי שזה מה שאני
רוצה לעשות – לעלות לישראל ולחיות בקיבוץ. אבל עוד קודם, למדתי שאני חייב להיפטר
מהמבטא הברוקליני שלי, כדי שלא יצחקו עלי, ולמדתי להתווכח על אידיאולוגיה. זאת
הייתה תגלית חשובה בשבילי כי עד אז השתמשתי בכישורי הוויכוח שלי רק כדי לשגע את
המורים בבית הספר (זה היה מאוד יעיל).
מה שלא אהבתי היה ההתרמה לקרן הקיימת
לישראל (קק"ל) שהייתה חלק מהפעילות בתנועה. היינו עולים לרכבת עם הקופסאות
הכחולות, נושאים נאום חוצב להבות ואוספים כסף. השתתפתי בזה, אבל בסלידה. יום אחד,
אחרי ההתרמה ירדתי בתחנה הקרובה לבית. באותו זמן שיחקו בקוביות בכסף ליד הרכבת.
היו לי קצת יותר מעשרה דולר מתרומות, אז הצטרפתי למשחק. מפה לשם הסכום גדל והיו לי
מאה דולר – הון עתק במונחים של אז, משהו כמו 10,000 שקל או יותר.
לקחתי את הכסף והבאתי לקן של התנועה.
מאיפה קיבלת את זה? שאלו אותי. אמרתי להם. אחותו של בובי אמרה, "אנחנו לא
יכולים לקחת את הכסף הזה". נו, התחיל ויכוח שנמשך כמה ימים וכל הזמן הזה אני
מסתובב עם מאה דולר בכיס, כי לא יכולתי להראות את זה להורים כמובן. בסופו של דבר
הוחלט לקבל את הכסף. הטיעון הקובע היה שאי אפשר לדעת מאין באים שאר כספי התרומות
ולכן אין סיבה לפסול דווקא את התרומה הזאת. זאת הייתה הפעם היחידה בחיי שהייתי
עשיר למשך כמה ימים.
מרתק
השבמחק