דירה להשכיר בשש אחרי המלחמה - Renting Apartment in east Jerusalem - 1968
An English video version below Hebrew text.
בשנת 1967, עוד לפני המלחמה, אישרו לי
בקיבוץ שנת לימודים והייתי צריך להחליט מה ללמוד ואיפה. קיבלתי הצעה ללכת לקריירה
אקדמית מטעם התנועה הקיבוצית, ולהיות אידיאולוג של התנועה. זאת הייתה הצעה מפתה,
מה גם שבוגרי חברת הנוער שהדרכתי אחרי שסגרו את ענף הצאן עמדו על סף גיוס לצבא ולא
ידעתי מה אני אעשה בקיבוץ אחרי הלימודים, אבל סירבתי. רציתי ללמוד ספרות אנגלית או
פילוסופיה, זה הכול. דניס קרמן ניסה לשכנע אותי ואמר: "צבי, you are out of your fucking mind!" מה שאחר כך
נהפך למין מנטרה משפחתית. כולם חשבו שזה מטורף לסרב לדבר כזה אבל אני התעקשתי.
בדיעבד ראיתי שצדקתי. למעשה, בכל פעם שהלכתי עם הלב, גם בניגוד להיגיון – הבחירות
שלי היו מוצלחות. אני חושב שיש לנו מצפן פנימי וצריך להקשיב לו. זה לא אומר שלא
תעשו טעויות – תמיד יש טעויות – אבל תוכלו ללמוד מהן.
כשנרשמתי לאוניברסיטה העברית גיליתי
שאני צריך לעבור מכינה והלימודים יתחילו ביולי. מלחמת ששת הימים שפרצה בתחילת
יוני, שינתה את הגבולות וגם הביאה לישראל אהדה והתעניינות עולמית, והתחילו אז לבוא
מתנדבים לקיבוצים במספרים גדולים. מכיוון שממילא לא היה לי מקום עבודה קבוע, עד
לתחילת הלימודים מינו אותי לאחראי על המתנדבים, והבית שלנו התמלא בנשים וגברים
צעירים שדיברו בכל מיני שפות.
ביניהם היו כאלה שהמלחמה תפסה אותם
בזמן שטיילו בממלכת ירדן, באל-קודס (ירושלים), ולפתע מצאו את עצמם במדינה אחרת. ביניהם
היה זוג וולשים. הם תיארו בהרבה דרמה דירה שכורה שהם גרו בה בעיר העתיקה, ואני חשבתי,
אם ממילא אני צריך לשכור דירה לתקופת הלימודים, למה לא בעיר העתיקה?
קיבלתי מהם שם – איסמעיל אל-בתוני – שאמרו
שהוא נמצא רוב הזמן במלון רגדאן החדש (New Ragadan Hotel). נסעתי לירושלים. בהתחלה ניסיתי בעצמי. חשבתי,
כמה קשה יכול להיות למצוא דירה להשכיר? אחרי יום שלם שהסתובבתי בעיר העתיקה, שאלתי
התעניינתי ואף אחד לא היה מוכן להשכיר לי דירה, הלכתי למלון רגדאן (שלא היה כל כך
חדש). איסמעיל ישב שם עם חבורה של גברים. כולם שתו קוניאק ושיחקו בקלפים, אבל היה
ברור שהוא זה שמחליט. הוא הזמין אותי לשבת ועשו לי מקום סביב השולחן. הוא שאל מה
אני רוצה ואמרתי לו.
הוא אמר, "אני יכול לתת לך חדר
במלון לכל התקופה, במחיר טוב".
"אני לא רוצה לגור במלון כמו תייר",
עניתי, "אני מחפש דירה".
הוא הניד בראשו מצד לצד. "מה עשית
במלחמה?" הוא שאל. הבנתי שהוא מתכוון ל-48' ואמרתי לו שעוד לא הייתי כאן,
הגעתי מארצות הברית אחרי המלחמה.
לאט לאט שאר האנשים התפזרו ורק אנחנו נשארנו.
שנינו היינו בני אותו גיל, 36, ובערך באותו גובה. זאת הייתה חברות ממבט ראשון, או
לפחות מהבקבוק הראשון. איסמעיל סיפר לי על הכפר ביתוניא שממנו באה משפחתו ואני
סיפרתי לו על הילדות בקוני איילנד. הוא הוציא עוד בקבוק והמשכנו לדבר. מפעם לפעם
שאלתי אם אולי בכל זאת הוא מוכן להשכיר לי דירה והוא חזר ואמר, "לא. אבל אני
יכול לתת לך מחיר טוב מאוד לחדר במלון".
"אם אתה היית בא למקום לשנה –
היית לוקח חדר במלון?" שאלתי.
"לא", הוא ענה, "הייתי
שוכר דירה".
"אז תשכיר לי דירה?"
"לא".
הוא שאל למה אני מתעקש לגור דווקא בעיר
העתיקה. סיפרתי לו שכשהייתי חדש בארץ לקחו אותי לטיול בירושלים. השקפתי על העיר
העתיקה מהמגדל של כנסיית נוטרדאם ויכולתי לראות אנשים הולכים ברחוב, מדברים, עושים
קניות. שיגע אותי שזה כל כך קרוב ובכל זאת רחוק כמו מעבר להרי החושך.
ישבנו ודיברנו כמה שעות. כבר היה די
מאוחר ואני הייתי די שתוי. נפרדתי וקמתי ללכת. לפני שהגעתי אל דלת הכניסה הוא אמר,
"למה שלא תיקח דירה בכוח? לקחתם את כל העיר בכוח". אמרתי, "מה
שקורה במלחמה זה לא מה שקורה בין שני אנשים", ופניתי לכיוון היציאה. ואז הוא הוציא
מהמגירה מפתח חלוד באורך של עשרים סנטימטרים, הניח אותו בטפיחה על השולחן ואמר:
"הנה, זה המפתח לבית שלך!" (זה נשמע כמו הכרזה).
הייתי קצת מבולבל. אמרתי, "רגע,
מה השכר דירה – אני קיבוצניק אני לא ברשות עצמי". קודם הוא צחק: "אתה
חושב שרציתי כסף? שלוש שעות אנחנו יושבים כאן, אתה מבקש ואני אומר לא. אילו רציתי
כסף הייתי מיד מתחיל להתמקח".
בכל זאת, אמרתי, "אני צריך לדעת
מה עם החשבונות, מים, חשמל".
הוא התרגז: "אני נותן לך בית ואתה
בא אלי עם פרטים קטנים? אל תדאג, נסתדר". ובאמת הסתדרנו. הבית, ברובע
המוסלמי, סמוך לשער הפרחים, היה בלי מים זורמים ולא היו זגוגיות בחלונות. בובי
בלומנפלד בא וסידר לי חיבור למים למטבח ולשירותים (שהיו בחוץ), ואני אטמתי את
החלונות עם דיקטים וגרתי שם במשך שנה.
עכשיו תשאלו, לא פחדת? אז האמת היא,
שפעם אחת פחדתי. זה היה אחרי שנכנעתי לניג'וסים של חברי הקיבוץ ובניגוד לרצוני, הסכמתי
לקחת אתי אקדח להגנה עצמית. קיבלתי מהנשקייה אקדח מאוזר גדול והכנסתי אותו לתיק עם
הבגדים שלקחתי בכל יום ראשון כשנסעתי לירושלים. כשהגעתי לעיר העתיקה, עוד לפני
שהגעתי לדירה, פגשה אותי עוודיה, אשתו של איסמעיל, והזמינה אותי לצהריים. אז עוד
לא ידעתי שהזמנה כזאת זה עניין של שעות, כי קודם צריך לשתות תה ואחר כך שולחים
מישהו לקצב, שישחט תרנגולת וצריך לנקות ולבשל. עד שנגמרה ארוחת הצהריים וכבר נהייה
מאוחר.
איסמעיל הזמין אותי להישאר לישון אצלם
בלילה ואני נעניתי. והוא הראה לי את החדר ואמר, "בוא, אני אעזור לך להוציא את
הדברים". באותו רגע נזכרתי באקדח ונבהלתי. ידעתי שהוא ייעלב עד עמקי נשמתו,
בצדק מבחינתו. אני לא יודע מה הוא היה עושה ולא רציתי לגלות. לא הייתה דרך להסביר
את זה. ידעתי שאיסמעיל יכול להיות אדם מסוכן למי שהוא ראה כאויב, ולא רציתי לקלקל
חברות טובה רק בגלל השטויות של הקיבוץ. אמרתי שבעצם אני לא יכול להישאר, שאני צריך
לקום ממש מוקדם מחר ויש לי המון דברים לעשות. זה היה לא מנומס אבל יצאתי מזה.
אני לא יכול לומר שכולם אהבו אותי בעיר
העתיקה – בטח לא בהתחלה. היו לי לא מעט הרפתקאות, שאני אספר עליהן בהמשך. אבל זה
היה אחד הרגעים המסוכנים בשבילי בכל אותה שנה שגרתי שם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה