בין חברים – איסמעיל אל-בתוני - Among friends - Ismail El Betuni
An English video version of the story attached below
החבר הראשון שלי בעיר העתיקה היה בעל הבית שלי, איסמעיל אל-בתוני. המתנדבים הוולשים בקיבוץ, אלה שהפנו אותי אליו, קראו לו אנקל ג'ו. בכינוי הזה הוא היה מוכר בקרב המטיילים כאחד שיודע לארגן דברים: הוא ימצא לך איפה לגור בזול, הוא יפנה אותך אל המקום שבו משלמים הכי הרבה תמורת מנת דם (זאת הייתה דרך מקובלת של מטיילים לממן את השהות במקום), וגם יספק חשיש.
אני חיבבתי אותו מההתחלה ואהבתי להסתובב אתו בעיר העתיקה. התחושה הייתה שהעיר שלו. היו מקומות שהוא היה נכנס אליהם ומזמין שתייה ואוכל כיד המלך, ועוד שתייה ועוד אוכל. כשהגיע הזמן לשלם את החשבון הוא היה מחייך חיוך ממזרי והופך את הכיסים להראות שאין לו כסף. ובכל זאת הוא היה אורח רצוי מפני שבמלונות ובמסעדות ידעו שהוא תמיד משלם את כל חובותיו. אולי גם מפני שהוא הביא אנשים ואווירה טובה לכל מקום שהוא היה בו.
הוא לא היה איש משכיל אבל הייתה לו חוכמת רחוב. למדתי ממנו המון. הוא ידע שאני הגעתי לכאן רק אחרי המלחמה ב-48', וסיפר לי בגאווה שהוא התנדב ונלחם. פעם הוא סיפר על קרב שהוא השתתף בו, אחד הקרבות על משטרת עיראק סואידן בנגב. הוא סיפר שלידו היה בחור צעיר, מתנדב גם הוא, ששכב משותק מפחד מול מכונת ירייה ולא הפעיל אותה. איסמעיל התעצבן, הדף אותו ומרוב כעס – כך הוא סיפר – ירה שרשרת שלמה של כדורים סתם ככה. רצה המקרה והכדורים הציתו אש בשדה קוצים, מה שחשף את החיילים הישראלים. אמרתי לו שקראתי על הקרב הזה בספר של אורי אבנרי, שנלחם שם.
איסמעיל שתק רגע ואחר כך הוא אמר: "אני חושב על זה הרבה. זה העם שלך ואני מספר לך איך נלחמתי ויריתי ופגעתי – ואתה עדיין מדבר איתי?"
"כשבאתי לגור כאן לא ציפיתי שתהיו אוהבי ישראל – המדינה שכבשה את המקום הזה", אמרתי לו. "אבל אנחנו, אתה ואני, חברים. אם אתה מקבל אותי, קיבוצניק שגר במקום שנכבש במלחמת 48', אז אני מקבל אותך. עם הכל".
הוא שלח יד לבקבוק הוויסקי ואמר, "זה יותר מדי בשבילי, בוא נשתה".
הוא שילם מחיר על החברות בינינו. יום אחד אני חוזר מהלימודים ואיברהים, בעל הקיוסק הסמוך שמכר סיגריות ועיתונים, מקבל אותי בחיוכים ומה שלומך ונכון שאנחנו חברים. זה היה משונה כי עד אז לא דיברנו הרבה, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. עד שאיסמעיל האיר את עיני: הוא קיבל מכתב מהפתח – אז תנועה צעירה בהקמה – שבו נאמר, "ידידנו איסמעיל, אנחנו מכירים אותך הרבה שנים ולכן הופתענו לשמוע שנתת את הבית שלך ליהודי".
אחרי שהוא גמר לתרגם לי את המכתב (שהיה ארוך יותר) הוא אמר, "אל תדאג, טיפלתי בזה". איך טיפלת? "חשבתי מי יכול היה לספר להם ומיד ידעתי – האדם היחיד כאן שאין לו קשר איתך זה איברהים". הוא צדק – באותו זמן כבר היו לי יחסים טובים עם שאר השכנים. הוא הלך לאיברהים ושאל אם הוא זה שהודיע לפתח. איברהים הכחיש כמובן, אבל איסמעיל בכל זאת גרר אותו לרחוב (כדי שכולם יראו), והכניס לו מכות תוך כדי שהוא מנופף במכתב מהפתח. "רציתי שכולם יידעו שאני לא מפחד ושמה שקורה בבית שלי זה ענייני", הוא אמר לי. הוא קיבל עוד מכתבי איום כאלה מהפתח, אבל לא הראה לי אותם. רק בסוף השנה, כשהייתי צריך לחזור לקיבוץ והיו סטודנטים שרצו לשכור את הדירה, רק אז איסמעיל הראה לי את המכתבים.
אחרי שגמרתי את שנת הלימודים הייתי נוסע הרבה לעיר העתיקה. לפעמים הייתי ממציא סיבות לנסיעה. מתישהו ב-1969 היה לי יום בירושלים וחיפשתי את איסמעיל. הסתובבתי ושאלתי בכל המקומות שהכירו אותו וכך נודע לי שהוא במעצר ומחכה למשפט. עשיתי תחקיר שלם לגלות איפה הוא עצור ומתי המשפט, והפתעתי את כולם כשהתייצבתי בחדר הנכון בשעה הנכונה בבית משפט השלום בתל אביב. איסמעיל כבר היה שם עם עורך הדין שלו.
ניגשתי ישר לשופט וביקשתי להגיד משהו. כשקיבלתי את רשות הדיבור אמרתי, "אני לא יודע למה איסמעיל כאן – אני יכול רק לדבר עליו כבן אדם. ביוני 67' האיש הזה נתן את מפתחות הבית שלו לי, ישראלי. גרתי אצלו שנה שלמה והוא הגן עלי מול עוינות והתקפות של הפתח. הוא איש טוב ולא יכול להיות שהוא מהווה סיכון למישהו".
עורך הדין של התביעה ניסה לערער את האמינות שלי ושאל מאיפה אני, מה אני עושה ומה הקשרים שלי עם איסמעיל. כשאמרתי שאני קיבוצניק, איש משפחה שעובד בחינוך – זה דווקא הוסיף משקל לעדות שלי.
השופט לא נתן החלטה באותו יום אלא קבע תאריך לדיון נוסף, ואיסמעיל שוחרר עד אז. כשיצאנו מהאולם הוא התקשר מטלפון ציבורי והזמין מונית ערבית מירושלים. ישבנו לחכות. הוא מאוד התרגש. "זה היה דבר גדול מה שעשית שם", הוא אמר, "לא האמנתי שתבוא, חשבתי שברגע שאתה יוצא מהדירה אתה שוכח".
"זה עזר?" שאלתי.
הוא אמר, "לא. שום דבר לא יעזור כי זה לא עניין של השופט אלא של השב"כ. הם עשו את זה כדי להכריח אותי להיות מלשין. או שיכניסו אותי לכלא וישחררו אותי רק אם אני אסכים להלשין, או שישחררו אותי עכשיו ויפיצו שמועה שהסכמתי להלשין. כך או כך, אני גמור".
כשהגענו לביתו אני ישבתי ושתיתי קפה עם אשתו, עוודיה, ואיסמעיל יצא לסידורים. אחר כך הוא חזר ושנינו יצאנו לחגוג. עברנו ממקום למקום – סיטי רסטורנט ברחוב סלאח א-דין, הולילנד הוטל, ניו-ראגדאן הוטל – בכל מקום הייתי אורח כבוד והוא לא נלאה לספר שוב ושוב איך אני הופעתי בבית המשפט ושחררתי אותו מהכלא. חזרנו בשתיים או שלוש לפנות בוקר. ישנתי אצלם באותו לילה וכשקמתי בבוקר הוא כבר לא היה. היה אז די קל לצאת מהארץ (לא להיכנס). הוא כנראה לקח מונית לגשר אלנבי ועבר לירדן.
שמרתי על קשר עם עוודיה שהייתה במצב כלכלי קשה, ועזרתי כשיכולתי. היא הייתה אחות במקצועה. לפני שהתחתנה היא עבדה בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה. אחרי שאיסמעיל עזב היא התפרנסה מכך שהייתה נותנת זריקות לאנשים שלא היה להם כסף לשלם למרפאה. הם היו מביאים מבית המרקחת את המרשם והיא הייתה מזריקה. מאיסמעיל לא שמעתי יותר. כשהגעתי לירושלים לשנת לימודים נוספת פעמיים קיבלתי ממנו דרישת שלום מנהגי מוניות השירות של חברת "יעל דרומה", אבל עד היום אין לי מושג מה עלה בגורלו.
An English video version:
תגובות
הוסף רשומת תגובה