קומוניסט ומלכת יופי – ההורים שלי
הפרק הזה מסופר עם הרבה עזרה מיובל צייטלין, קרוב משפחה מצד אימא שלי, שעשה מחקר גנאלוגי מרשים על המשפחה והוא משלים את מה שאני שכחתי (או אף פעם לא ידעתי).
תמונות של הקומוניסט ומלכת היופי למטה
אבא שלי, אליעזר (לייזר) משונזניק נולד בשנת 1897 בביאליסטוק (אז
בשליטה רוסית). אימא, בריינע גרין, נולדה ב-1900 בשטעטל בשם ילוק, עיירת גבול בין
רוסיה וליטא (היום Ylaikai בליטא ומי שיצליח לבטא את השם יקבל פרס). היא סיפרה שבמלחמת העולם
הראשונה המקום כל הזמן החליף ידיים, וכשהילדים הלכו לבית ספר בבוקר הם היו בודקים
איזה דגל מונף כדי שלא יתבלבלו וישירו את ההמנון הלא נכון. היא גם סיפרה שאבא שלה,
דוד גרין, היה איש חכם, מוערך ואהוד, ושבביתם הם אירחו תלמידי חכמים שהיו נודדים
מעיירה לעיירה.
אבא היה קומוניסט (כמו רבים מהיהודים ברוסיה). הוא רצה להתגייס למהפכה
אבל הוא לא הספיק. בגיל 15 או 16 הוא קיבל צו גיוס לצבא הצאר ונמלט לאמריקה. שם
הוא שינה את שמו ללואיס מילר וחי בניו ג'רזי, איפה שאחיו הבכור היה. אחר כך כולם
באו, יחד עם ההורים, והתיישבו בניו ג'רזי. אבא לא הלך לבית ספר, אבל הוא ידע קרוא
וכתוב וחשבון בסיסי. זה הספיק באותם ימים.
אימא הגיעה לארצות הברית בשנת 1920 והצטרפה למשפחה שלה, שגרו בברונקס.
לפי מה שאבא שלי סיפר לאחייניתי, דבי מילר-ווייס, אימא זכתה בתחרות יופי של הקהילה
היהודית ותמונתה פורסמה בעיתון. אבא הסתכל בתמונה ואמר, "זאת תהיה אשתי".
כשאני מסתכל בתמונה (שיובל מצא), אני יכול להבין אותו. מה בדיוק קרה אחרי שהוא ראה
את התמונה ואיזה מהלכים הוא עשה כנראה לא נדע אף פעם, אבל במאי 1926 הם התחתנו
בבית משפחתה של אימא בברונקס.
אחרי החתונה ההורים שלי עברו לפיטסבורג ואבא פתח חנות ששירתה את כורי
הפחם. הוא מכר כלי עבודה, בגדי עבודה, כובעים עם נורות, מצרכי מזון – הכול. אחי,
קלארנס, נולד שם ב-1928. החנות שגשגה והיה להם טוב שם. המפולת הכלכלית תפסה אותם
בדיוק כשהם התחילו להתבסס, אבל עדיין לא היו להם חסכונות. אבא מכר בהקפה את כל
הציוד שהיה בחנות – למעשה הוא נתן את הכול במתנה כי היה ברור שלאף אחד לא יהיה כסף
להחזיר (אימא נהגה להזכיר לו את זה כשהיא כעסה). הם מכרו חנות ריקה תמורת גרושים
ונסעו לניו יורק.
ב-1931, עדיין בעיצומו של השפל הכלכלי, כמה חודשים אחרי שאני נולדתי,
קלארנס חלה בפוליו (שיתוק ילדים). אימא לקחה את זה כעונש מאלוהים, פגיעה אישית בה.
קלארנס סבל מהגישה הזאת שלה זה כל חייו. בבית דיברו יידיש. המלים הראשונות שלי היו
ביידיש ותחילת הלימודים שלי הייתה ב"חיידר" ביידיש, עד ששכנעתי את
ההורים להעביר אותי לבית ספר ציבורי. אימא הייתה שרה ביידיש. אהבתי את השירה שלה.
וגם אחרי כל התלאות היא הייתה אישה יפה מאוד, וכשהיינו יוצאים לטייל על הטיילת
בקוני איילנד, לעתים קרובות גברים התחילו אתה.
מאימא למדתי שיכולה להיות מציאות שונה לאנשים שונים. היא ניהלה את
המציאות שלה שהיה לה קשר רופף ביותר עם החיים כפי שאני הכרתי אותם. כך למשל, הייתה
תקופה שהיא עבדה – אני כבר הייתי בסוף תיכון – ויום אחד דפיקה על הדלת ובפתח עומדת
חברה לעבודה של אימא, והיא מחזיקה עם בובה ענקית. "שמעתי שהיום יום ההולדת של
הבייבי והבאתי מתנה", היא אמרה. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. ידעתי שה"בייבי"
זה אני – ככה אימא דיברה עלי תמיד.
בשהייתי בן 15-16 והלכתי לפעמים לחברים מ"הבונים", מראש
הייתי אומר לאימא שאני אגיע יותר מאוחר. מכיוון שידעתי שהיא תדאג בכל זאת, תמיד
הייתי מוצא טלפון ציבורי או אצל אחד החברים, ומתקשר ואומר שאני עם החברים שלי והכל
בסדר. ובכל זאת, בשש בערב בערך היא הייתה מתחילה להתקשר למשטרה
(ה"בייבי" שלה לא חזר עדיין והיא דואגת). במשטרה ניסו לנפנף אותה, אבל
אימא ידעה להתעקש. וכך, פעם אחר פעם הייתי מגיע הביתה ורואה אותה עומדת בחוץ עם
שוטר ששלחו כדי לחכות לי. השוטרים אף פעם לא כעסו, לא על אימא ולא עלי. "תגיד
לאימא שלך שאתה חוזר מאוחר", השוטר היה אומר. ואני: "אמרתי לה".
והוא: "אז תתקשר אליה". ואני: "התקשרתי". אז הוא היה מושך
בכתפיו והולך.
אחרי שההורים חזרו לניו יורק, אבא מצא עבודה בתפירה במפעל במנהטן.
כשהמפעל קרס בגלל המשבר, הוא מצא יהודי שהיה לו סווטשופ של תפירה בקווינס. זה היה
במרחק של יותר משעתיים נסיעה לכל כיוון ועבדו שם תשע שעות ביום, לפעמים יותר. הוא
השתכר עשרה דולר בשבוע וגם אז זה היה שכר זעום. הייתה תקופה שגרנו בבית בלי חימום.
במטבח עמד תנור גדול מוסק בעצים שעליו בישלו, ושם ישבנו עד שהגיע הזמן ללכת לישון.
אבא אמר שזה כמו ברוסיה. דיברו בבית על כסף, אבל יותר דיברו על אוכל, במיוחד בזמן
הצנע במלחמת העולם השנייה. אימא תמיד דאגה שמה שיש – יהיה הרבה (פן יחסר), והיה לה
כישרון מיוחד לעשות חגיגה מהאוכל שהיה, גם בזמנים של מחסור.
היינו עניים, אפילו עניים מאוד, אבל אבא אף פעם לא הסכים לקבל קצבת
סעד מרשויות הרווחה. זה נחשב אז לבושה ואנשים שקיבלו ניסו להסתיר את ביקורי הבית
של העובדים הסוציאליים. היינו עניים ואולי דווקא משום כך הרושם היה חשוב. כשבאו
אורחים היינו מחממים את הבית כמו סאונה – שלא יחשבו שאנחנו חוסכים. מאותה סיבה
אימא לא הסכימה שנכבה את האור כשיוצאים מהחדר, שלא יחשבו שאנחנו במצוקה.
התפירה, שהצילה את המשפחה שלנו בזמן המשבר, הייתה משהו שאבא ידע
מילדות. כל פעם שהוא תיקן לי מכנסיים שנקרעו הוא היה אומר שאביו לימד אותו. אולי
סבא שלי היה חייט – אינני יודע. אבא גם תפר לי את הבגדים שלבשתי ואני עשיתי לו את
המוות כי רציתי בגדים קנויים, כמו לכולם. הוא אמר, "אבל אני עושה את אותו
הדבר, רק יותר טוב". הוא צדק, כמובן, אבל אני כמעט לא לבשתי את הבגדים שהוא
תפר. זה היה סימן לעוני והתביישתי.
אבא קרא את העיתון "פארווערטס" (באנגלית: Forward""). שהיה עיתון סוציאליסטי והתאים להשקפה שלו. ליאון טרוצקי כתב לפעמים לעיתון. הוא היה הגיבור של אבא ומבחינתו, זאת כבר הייתה סיבה לקרוא את העיתון. לפעמים, כשהייתי מבקש סיפור, הוא היה קורא לי כתבה מהעיתון. על כתבות שהם פרסמו מהעולם הוא היה אומר: "איבר גזעצט און פארבעסערט", מתורגם ומשופר. כשביקשתי שיספר לי סיפור, לפעמים הוא היה ממציא על בסיס מה שפורסם בעיתון. בסיפורים שלו הסינים היו הטובים והיפנים שתקפו אותם – הרעים. על ישראל הוא חשב אותו דבר: היהודים חיים בשלווה והערבים באים לתקוף. לא תמיד היה הפי-אנד לסיפורים שלו, אבל לטובים קרו דברים טובים, וגם אם הם לא ניצחו או לא הצליחו – תמיד הייתה תקווה. זה משהו שלמדתי ממנו.
הקומוניסט ומלכת היופי
תגובות
הוסף רשומת תגובה