עצור! סיסמה! – עלילותיי בצבא ההגנה לישראל
The Hebrew text is followed by a video narration in English, enjoy!
הייתי בן 17 כאשר העצרת של האו"ם הצביעה בעד תכנית החלוקה (כ"ט בנובמבר). זאת הייתה ההחלטה שמכוחה הוקמה מדינת ישראל, וכבר אז היה ברור שתהיה מלחמה. בתנועה הציונית יצאו אז עם תכנית Land and Labor ("אדמה ועבודה"). זה לא נאמר במפורש, אבל הרעיון היה שצעירים יבואו לעבוד ולהילחם.
אמרתי לאבא שלי שאני רוצה להצטרף לתכנית הזאת מיד כשאני מסיים את הלימודים בתיכון. חשבתי לדלג על ההכשרה ועל הקולג', ולהגיע ישר למלחמה. זה נחשב אז לדבר הנכון.
אבא אמר לי: "תיסע או לא תיסע – לצבא אתה לא הולך".
כששאלתי למה, הוא אמר: "סבא רבא שלך חתך לעצמו את אצבע ההדק ביד ימין כדי שלא יגייסו אותו. סבא שלך ברח ליערות והסתתר שם במשך כמה ימים, עד שהמגייסים הסתלקו, ואותי המשפחה שלחה לאנייה ולארצות הברית כשקיבלתי צו גיוס לצבא הצאר. זאת מסורת משפחתית – אנחנו לא הולכים לצבא".
נו, מה יכולתי לעשות? נשארתי והלכתי ללמוד בקולג', דבר שלא הצטערתי עליו (וכבר סיפרתי על כך בפרק אחר). כשהגעתי ארצה ב-1950 זה כבר היה אחרי המלחמה ואני לא רציתי להתגייס. לא ראיתי כל סיבה לכך. כשגייסו אותנו, עוד כשהיינו בהכשרה בגבע, זה בא לי בהפתעה. אבל אמרו שזה גיוס חובה וזה מה שכולם עושים. אפילו הנישואים לא נתנו לי פטור. (אגב, לאבא שלי לא כתבתי שאני מתגייס, סיפרתי לו רק בדיעבד, בביקור שלנו שם ב-1958).
אני וחברי לגרעין היינו בגיוס מאי (כן, כן, גיוס מאי הידוע לשמצה) של גדוד הנח"ל 910. בהתחלה היינו שלושה ימים בצריפין ואחר כך טירונות של שלושה חודשים וחצי. התחלנו בבסיס של 910, שהיה בירושלים, בין ארנונה לאבו-תור. שם התחילו להצעיד אותנו שמאל-ימין (ספידי עשה כמיטב יכולתו להרוס לי את הקצב), למדנו נשק – רובים צ'כיים – והיו עוד תרגילים. למשל, לקחו אותנו לקיר בגובה 3.5 מטרים בערך, עולים מצד אחד וקופצים לצד השני. לפני היה מוישה קופר. הוא עלה לקיר ולא קפץ. קוראים לו, מעודדים אותו – והוא עומד, לא קופץ. עד שמישהו מהסגל עלה על הקיר ודחף אותו. כשאני עמדתי על הקיר זה היה פחד אימים, אבל לא רציתי שידחפו אותי, אז אמרתי על החיים ועל המוות, וקפצתי. אלה שהיו אחרי כבר לא קפצו כי קופר בזבז את כל הזמן.
בשבוע השני או השלישי שלנו שם, רצחו את עבדאללה מלך ירדן בזמן שהוא ביקר בירושלים המזרחית שאז הייתה שייכת לממלכת ירדן, בצד השני של הגבול. ישראל לא הייתה מעורבת בזה אבל הייתה מתיחות בירושלים ואנחנו היינו שם, אז שלחו אותי לעמוד בקו הגבול, מרחק של כמה מטרים מהעמדה של הירדנים. אני עומד שם עם הרובה הצ'כי שלי ומעשן. בצד השני היה חייל ירדני אחד. הוא צועק, יו וואנט סיגרט? צעקתי, יס! הוא זרק אלי קופסת "פליירס", סיגריות אנגליות משובחות, ואני זרקתי לו את החפיסה שלי, של סיגריות "אל-על" (הוא לא עשה דיל טוב). שנינו עמדנו ועישנו וחייכנו, עד שנגמרה המשמרת. החבר'ה שלי מאוד שמחו כשהבאתי סיגריות פליירס – הייתי רוצה לדעת מה חשבו החבר'ה שלו על האל-על.
משם לקחו אותנו לבסיס של הגדוד, שאת מקומו אני יכול לראות מהמרפסת: אחרי פסי הרכבת ליד מעברת הרטוב, שתושביה היו מראשוני בית שמש. אחד הדברים שאני זוכר בבהירות זה שהיינו רעבים כל הזמן. אכלנו לחם עם מרגרינה או איזה רוטב כזה, וזהו. כשפורסם מאוחר יותר שעובדי מטבח גנבו מצרכי מזון ומכרו בשוק השחור, לא התפלאתי לגלות שזה היה בבסיס שלנו. היה יהודי אחד מהמעברה שמכר גרעינים שחורים, אבל הם היו מלוחים ואנחנו היינו על משמעת מים: שלוש מימיות לאדם ליום, לשתייה ולרחצה.
שבוע אחרינו הגיעה קבוצה של עולים מעיראק. הם באו ישר מהאנייה, לבושים בשרוואלים. למחרת הם כבר היו על מדים ועם נשק. אנחנו בדיוק חזרנו מתרגול או מסע, וישבנו לנוח בצל והסתכלנו על העיראקים שעשו תרגילי סדר עם הרובים. הם נראו המומים ואחד מהם – כנראה מרוב פחד – פתח את היד למשמע פקודה ונתן לרובה ליפול. ניגש אליו המ"כ והתחיל להצליף בו עם מקל – למ"כים היו מקלות הליכה, כמו לבריטים. ספידי ואני ועוד מישהו, אולי מוישה סיידווטר, ניגשנו, השכבנו את המ"כ על האדמה ואמרנו "ככה זה לא עושים" (או משהו כזה). זרקנו את המקל שלו לארץ וחזרנו למקום שלנו בצל.
היינו בטוחים שעשינו את הדבר הנכון והכל בסדר. בצבא חשבו אחרת. בא הקצין ואמר, "קומו, לוקחים אתכם לכלא".
אמרתי, "אני לא הולך לכלא. לא עשינו שום דבר רע". חברי חשבו כמוני. הקצין אמר: "אז יהיה לכם משפט". אמרנו, בסדר, שיהיה משפט.
בינתיים התקשרו לגבע – אנחנו עוד היינו שם בהכשרה – וביקשו עזרה, מה לעשות עם האמריקאים. למה היה אכפת להם? העלייה מאמריקה נחשבה לאיכותית מפני שלא היינו פליטים והם ידעו שאנחנו יכולים לקום ולחזור בכל רגע. כנראה שהיה חשש, מה יהיה אם האמריקאים יפיצו את הסיפור והעלייה מארצות הברית תיעצר. את כל זה לא ידענו אז, הבנו את זה רק בדיעבד. מגבע שלחו קצין כדי שיעזור לצבא להתמודד עם האמריקאים. הוא ישב אתנו ואמר, בצבא לא מכירים את המנטליות שלכם. אמרנו, אבל אנחנו עשינו את מה שצודק. הוא אמר, נכון, אבל הצבא זה דבר אחר. מכיוון שלא הסכמנו להתנצל, הוא ביקש שנתחייב שלא נעשה דבר כזה שוב. אמרנו, אם המ"כ יתחייב, אנחנו נתחייב. אז הוא אמר שהמ"כ כבר התחייב. אין לי מושג אם זה היה נכון או לא, אבל בזה זה נגמר.
בשבת אחרי המקרה הזה החלטתי לצאת לטיול לקטוף תאנים (כאמור, היינו רעבים כל הזמן). מפה לשם הגעתי לקיבוץ צרעה צמא מאוד, ובחורה מהקיבוץ נתנה לי כוס חלב מהרפת. זה היה יום נהדר בשבילי. כשחזרתי מחאו לי כפיים כי היה מסדר שפספסתי, אבל כולם כבר ידעו שלא מתעסקים עם האמריקאים.
בתחנה הבאה, בסיס ליד אשקלון, שוב חזרתי על התרגיל והלכתי בשבת לאחד הכפרים הערביים באזור, שתושביו גורשו או ברחו. אולי הם גורשו אחרי המלחמה – היו מקרים כאלה באזור אשקלון. תעלות ההשקיה היו מלאות מים והיו המון עצי פרי: תאנים, שזיפים, ענבים. הרגשתי כמו בגן עדן. ישנתי בחוץ באותו לילה וחזרתי למחרת, אחרי מסדר בוקר. אני נכנס, שמח וטוב לב, ומיד מתחילות צעקות: איפה היית? אתה הולך לכלא. הביאו אותי מול הקצונה הבכירה והם אמרו לי, מה שעשית איום ונורא, אבל הפלמ"ח נבנה על התעוזה והיוזמה של החייל הפשוט. אז במקום ריתוק או עונש אחר, קיבלתי הרצאה על הפלמ"ח.
בקורס מ"כים (כן, גם את זה עשיתי) במחנה שמונים, אני כבר לא זוכר מה עשיתי כדי לקבל עונש – שש שעות שמירה בכל לילה עד להודעה חדשה. מה שכן, הקצין חיפש אותי ואת זה ידעתי. היה ברור שאני אירדם בשמירה – אי אפשר להחזיק מעמד הרבה לילות בלי שינה ולא להירדם. באחד הלילות יצאתי לעמדת השמירה, התמקמתי, שמתי את הנשק (הרובה הצ'כי כמובן) בין הרגליים עם היד עליו ונרדמתי. פתאום התעוררתי למשמע רחש לידי. לא זזתי. פקחתי קצת את העיניים וראיתי את הקצין מסתובב סביבי. הוא רצה לקחת לי את הנשק. לאבד נשק כשנרדמת בשמירה זו עבירה חמורה.
החזקתי את הרובה בשתי ידיים, באופן שהוא היה מכוון אליו ואמרתי, "עצור! סיסמה!" הוא אמר לי, "מה אתה עושה? זה אני," לא עניתי ועשיתי מה שלימדו אותנו, אמרתי, "פעם שנייה, עצור! סיסמה!" הוא אמר, "אבל אני לא יודע את הסיסמה". דרכתי את הנשק ואמרתי, "פעם שלישית, עצור! סיסמה!" אז הוא הסתלק מהמקום. אף אחד לא דיבר על זה אחר כך ואני לא יודע אם הוא סיפר לממונים עליו. אני מנחש שלא. בכל מקרה הייתי קרוב מאוד למשפט צבאי וכלא. היה לי מזל גדול.
איזה סיפור מעולה!
השבמחקסוף סוף מצאתי חייל כמעט בעייתי כמו שאני הייתי!