לזכרו של סם קופר, חברי הטוב

לזכרו של סם קופר, חברי הטוב

סמי היה צעיר ממני ביותר מעשור, אבל תמיד הוא גם היה יותר מבוגר ממני. הוא התנהל כמו בן 50 פלוס, גם כשהוא היה בן 30 ומשהו. כשהכרתי אותו הוא כבר אקדמאי ועשה את המחקר לדוקטורט באופקים. זה מאוד קרוב לאורים ונפגשנו הרבה. אם אינני טועה, הוא בדק, בין היתר, מה קורה בקהילה שמקבלת דמוקרטיה כשלרוב אנשיה אין בכלל ניסיון בדמוקרטיה. 

בשבילי הוא היה מורה. אני הייתי מספר לו משהו שחשבתי עליו, והוא היה אומר: תקרא את הספר הזה, תקרא את המאמר ההוא. למדתי ממנו המון. אני חושב שהוא למד ממני את הדברים הפחות טובים אולי, אבל היותר כיפיים. סמי היה בן יחיד, דתי, שהמבוגרים תמיד פינקו אותו והוא תמיד השתדל לרצות את המבוגרים. התוצאה הייתה שהוא לא כל כך ידע איך לחיות כמבוגר. אני לימדתי אותו איך להתערות בחברה ומה שלא פחות חשוב: איך לשתות. אני חושב שהייתי קצת כמו אח בשבילו.

לאלכוהול היה מקום מכובד בקשר בינינו. סמי היה אספן והיו לו בקבוקים מכל הסוגים ומכל המינים. הקשר שלנו נמשך גם אחרי שהוא עבר לגבעת שמואל (להיות קרוב לאוניברסיטת בר אילן). בקיבוץ היו מעט מכוניות ואם מישהו נסע לתל אביב (או כל מקום אחר), הוא היה ממלא את האוטו בטרמפיסטים. לפעמים בדרך לתל אביב, היינו עוצרים אצלו למשקה וממשיכים הלאה שמחים וטובי לב.

פעם או פעמיים סמי הזמין אותי לעזור לו במצוות ביעור חמץ. נסעתי אליו לגבעת שמואל והיינו ניגשים ברצינות למשימה: לגמור את כל הוויסקי, הג'ין וכל משקה אחר שהוא חמץ. שנינו לא עבדנו ביומיים האלה. בערב נרדמנו שיכורים לגמרי ובבוקר, כדי להתמודד עם ההאנג-אובר, שתינו קצת בלאדי מרי. כך או כך, בערב החג הבית של סמי היה כשר לפסח. אכן, מצווה חשובה.

כשעבדתי עם הוורקשופ (קבוצות של צעירים אמריקאים שבאו לשנה לקיבוץ), היו להם כל מיני קורסים וסדנאות למידה, לרוב בבית ברל או ברופין. באחת הסדנאות גייסתי את סמי. אני לא זוכר על מה דובר שם, אבל היה חדר קפה שלא כל כך דאגו לנקות אותו וסמי ואני היינו יושבים שם שעות ונהנים מקפה ושיחה ובדיחות.

היה לו חוש הומור טוב. בשנים האחרונות כמעט לא התראינו כי לשנינו היו קשיי נגישות. אבל דיברנו הרבה בטלפון וסמי תמיד התבדח על כל דבר, גם על הדברים הקשים כמו מצבו הבריאותי.

הוא היה אדם חשוב ואהוב בחיי. הוא חסר לי מאוד.

צבי מילר