סיפורי סבא

An English video version of the story attached  below החבר הראשון שלי בעיר העתיקה היה בעל הבית שלי, איסמעיל אל-בתוני. המתנדבים הוולשים בקיבוץ, אלה שהפנו אותי אליו, קראו לו אנקל ג'ו. בכינוי הזה הוא היה מוכר בקרב המטיילים כאחד שיודע לארגן דברים: הוא ימצא לך איפה לגור בזול, הוא יפנה אותך אל המקום שבו משלמים הכי הרבה תמורת מנת דם (זאת הייתה דרך מקובלת של מטיילים לממן את השהות במקום), וגם יספק חשיש. אני חיבבתי אותו מההתחלה ואהבתי להסתובב אתו בעיר העתיקה. התחושה הייתה שהעיר שלו. היו מקומות שהוא היה נכנס אליהם ומזמין שתייה ואוכל כיד המלך, ועוד שתייה ועוד אוכל. כשהגיע הזמן לשלם את החשבון הוא היה מחייך חיוך ממזרי והופך את הכיסים להראות שאין לו כסף. ובכל זאת הוא היה אורח רצוי מפני שבמלונות ובמסעדות ידעו שהוא תמיד משלם את כל חובותיו. אולי גם מפני שהוא הביא אנשים ואווירה טובה לכל מקום שהוא היה בו. הוא לא היה איש משכיל אבל הייתה לו חוכמת רחוב. למדתי ממנו המון. הוא ידע שאני הגעתי לכאן רק אחרי המלחמה ב-48', וסיפר לי בגאווה שהוא התנדב ונלחם. פעם הוא סיפר על קרב שהוא השתתף בו...

An English video version follows the Hebrew text לסיפור הזה יש גם משמעות היסטורית כי הוא קשור בניסיון הראשון של הפתח לעשות פיגוע. ב-8 באוקטובר 1967, שלושה חודשים אחרי המלחמה, מישהו הכניס לקולנוע ציון בירושלים מטען נפץ בתוך תיק, והשאיר את התיק. היום זה לא היה קורה. גם אז נמנע אסון: מצאו את התיק ופירקו את המטען. את כל זה שמעתי רק למחרת, בחדשות. באותו ערב, 8 באוקטובר, ישבתי בבית ולמדתי. הייתי עדיין די חדש בעיר העתיקה, אבל הייתי מרוצה. אמנם הילדים של השכנים התנכלו לפח האשפה שלי (זה היה לפני שהשתנו יחסי עם השכנים), אבל זה לא הטריד אותי במיוחד. כאלה היו החיים בשכונת מצוקה ואני הרי גדלתי בשכונת מצוקה. לקראת חצות באותו לילה התכוננתי לסגור את הספרים וללכת לישון. פתאום אני שומע רעש – צעקות , אולי גם דפקו על דברים . עוד לא הבנתי ערבית ולא ידעתי מה צועקים . אני יוצא החוצה , פותח את השער לרחוב ורואה המון גברים צעירים, שמילאו את הסמטה . ברגע שראו אותי , בבת אחת הכול השתתק . זה היה מפחיד. המון זה תמיד מפחיד וגם בלי להבין ערבית ראיתי שהם מאוד כועסים. ולא י...

באחד הימים כשחזרתי מהאוניברסיטה אחר הצהריים, ראיתי בשער הפרחים הודעות על עוצר שעמד להתחיל בתוך זמן קצר. המחשבה הראשונה שלי הייתה, מה אני צריך את זה? אני יכול ללכת לישון אצל שני סטודנטים אחרים מהקיבוץ, ששכרו דירה במערב העיר. אחר כך אמרתי לעצמי, אם אני חי כאן אז כמו כולם. מי שמכיר את השקפותיי, האנושיות והפוליטיות, לא הופתע. לטובת הדור הצעיר אני אומר שבתנועת "הבונים" באמריקה אף פעם לא דיברו על הערבים בארץ. ידענו שיש התנגדות להקמת המדינה ושצפויה מלחמה – אבל מצד מדינות ערב השכנות. לא סיפרו לנו שיש ערבים שחיים במקום הזה. כמו רבים אחרים האמנתי שזה מקום שומם. לא הייתי מודע לקיומם של הערבים בארץ עד הטיול לירושלים, שבו ראיתי את העולם הערבי השכן מהתצפית במגדל של כנסיית נוטרדאם (שעליו סיפרתי כבר). אני לא יודע איך הייתי נוהג אילו ידעתי את האמת. אבל באותם ימים קל היה לא לדעת את האמת. לא קראתי את עיתון "דבר" – היחידי שהיה בקיבוץ – כי הבנתי שזה ביטאון המפלגה. ממילא הממשל הצבאי בקושי הוזכר בו, וודאי לא תואר באופן שאפילו מתקרב לאובייקטיבי. התפכחתי אחרי שקראתי את ספרו של אור...

An English video version below Hebrew text. בשנת 1967, עוד לפני המלחמה, אישרו לי בקיבוץ שנת לימודים והייתי צריך להחליט מה ללמוד ואיפה. קיבלתי הצעה ללכת לקריירה אקדמית מטעם התנועה הקיבוצית, ולהיות אידיאולוג של התנועה. זאת הייתה הצעה מפתה, מה גם שבוגרי חברת הנוער שהדרכתי אחרי שסגרו את ענף הצאן עמדו על סף גיוס לצבא ולא ידעתי מה אני אעשה בקיבוץ אחרי הלימודים, אבל סירבתי. רציתי ללמוד ספרות אנגלית או פילוסופיה, זה הכול. דניס קרמן ניסה לשכנע אותי ואמר: "צבי, you are out of your fucking mind! " מה שאחר כך נהפך למין מנטרה משפחתית. כולם חשבו שזה מטורף לסרב לדבר כזה אבל אני התעקשתי. בדיעבד ראיתי שצדקתי. למעשה, בכל פעם שהלכתי עם הלב, גם בניגוד להיגיון – הבחירות שלי היו מוצלחות. אני חושב שיש לנו מצפן פנימי וצריך להקשיב לו. זה לא אומר שלא תעשו טעויות – תמיד יש טעויות – אבל תוכלו ללמוד מהן. כשנרשמתי לאוניברסיטה העברית גיליתי שאני צריך לעבור מכינה והלימודים יתחילו ביולי. מלחמת ששת הימים שפרצה בתחילת יוני, שינתה את הגבולות וגם הביאה לישראל אהדה והתעניינות עולמית, והתחילו אז לבוא מת...

An English video version follows the Hebrew text. אני רוצה לספר איך כמעט השתלבתי בעסקי הסמים ואיך הגעתי לתנועת "הבונים" של הילדים הטובים. אם תשאלו מה הקשר, התשובה היא: בנות. בדיוק כך. אני גרתי בקוני איילנד – אחד האזורים הפחות טובים בעיר: שכונת פועלים של אנשים שהיו עסוקים בהישרדות כלכלית והיה בה גם סחר בסמים (ואולי עוד עסקים לא חוקיים שאני לא יודע עליהם). נהגו לומר שילד מקוני איילנד לא יגיע רחוק. היהודים בשכונה, גם אלה שמצבם הכלכלי היה מעט יותר טוב משלנו, היו בשולי התנועה הציונית, אם בכלל. היה בשכונה מועדון של "ישראל הצעיר" – תנועה עם זיקה דתית, שהלכתי אליו לפעמים לשחק פינג-פונג ודמקה. על "הבונים" עוד לא שמעתי. זה היה בקיץ, חצי שנה אחרי הבר מצווה, והדבר היחיד שהעסיק אותי היה בנות. ולא היו בנות. הן לא באו למועדון – ייתכן שההורים אסרו על כך, אני לא יודע – והן אף פעם לא היו חלק מהחבורות שלנו. אז איפה מוצאים בנות?     באותה תקופה נהגנו לתפוס טרמפים על הטרולי (רכבת חשמלית): כשהרכבת התחילה לנסוע היינו קופצים מאחור ונאחזים ונוסעים בלי לשלם. יום א...

חג פסח, עם ההתרגשות של ההכנות והילדים, הנכדים והנינים, הזכיר לי את החגים של הילדות. גרנו בנפטון אבניו בקוני איילנד, שהיה רחוב מקביל לזה שבו גרו היהודים, מרמייד אבניו (שדרת בת-ים בעצם). בין מרמייד לרחוב המקביל מהצד השני, סרף ( Surf ) עברה מסילת הרכבת, הטרולי. בערבי שבת וחג אבא שלי היה לוקח אותי לבית כנסת ברחוב היהודי. אמא נשארה בדרך כלל עם אחי, קלארנס, שחלה בפוליו והיה בכיסא גלגלים. אבא לא היה מאוד דתי מפני שהוא היה קומוניסט עוד מביאליסטוק, משם הוא היגר לארצות הברית. אבל אותי רשמו ללימודים בחדר (עד שנחלצתי משם), ובערבי שבת וחג הייתי הולך עם אבא לבית הכנסת. מאוד אהבתי את זה. רחוב בת-ים היה מלא ביהודים לבושים בבגדי חג וכולם מברכים ביידיש גיט שאבעס, גוט יונטעף. בבית הכנסת היה תמיד קצת דג מלוח וחלה וגם משקה חריף (מהסוג הזול ביותר, כמובן). פסח דווקא לא היה עניין גדול במשפחה שלי. היה אוכל טוב, כמובן, אבל לרוב חגגנו רק ארבעתנו, ובלי הרבה קריאה בהגדה. במקום זאת, אבא שלי היה מספר סיפורים. זה היה מוצלח הרבה יותר כי אבא שלי היה מספר סיפורים מחונן. בילדותי המוקדמת גרנו באזור של מהגרים מ...

  כך הערמנו על האף-בי-איי   כשהייתי בן 16 נסעתי למחנה קיץ. זאת הייתה השנה השנייה שלי בקמפ גליל. להפתעתי הורי, שתמיד היו מגוננים מדי ודאגנים מדי – הרשו לי לנסוע למחנות. אולי מפני שזה היה מחנה של "הבונים", תנועה ציונית טובה. זה היה בשנת 1947. מדינת ישראל תקום רק כעבור שנה, אבל בפועל היא כבר הייתה קיימת, עם מערכות חינוך ובריאות והנהגה ונציגים חצי-רשמיים. רבים מהיהודים בארצות הברית, והורי ביניהם, ראו בהקמת מדינה ליהודים בפלשתינה ארץ-ישראל התגשמות של חלום. צבא רשמי עדיין לא היה – צה"ל נוסד רק אחרי קום המדינה. היו ארגונים כמו-צבאיים, שפעלו במחתרת, כדי שלא ייתפסו על ידי השלטון הבריטי. "ההגנה" היה הארגון של המיינסטרים, שהיה מזוהה עם המדינה שבדרך. הרקע הזה חשוב, תיכף תבינו למה. המחנה שלנו התקיים הפעם בחווה חקלאית ישנה, שהתנועה קנתה (מתקיימים שם מחנות קיץ עד היום). אני ועוד כמה מהנערים הבוגרים נסענו לשם שבועיים קודם כדי להשמיש את המקום: לחסל קיני צרעות, לשפר את השבילים, לבדוק את האוהלים והצריפים ולנכש עשבים. אני התמחיתי בקני צרעות כי היה לי פטנט שלמדתי מאח...