סיפורי סבא

An English video version told by Zvi, is at the bottom of this post עוודיה הייתה אשתו של בעל הבית שלי בעיר העתיקה, איסמעיל אל-בתוני. הכרתי אותה ממש בהתחלה. אחרי שחברי, בובי בלומנפלד, עזר לי להביא את הדירה ברובע המוסלמי למצב תקין פחות או יותר, היא באה לבדוק. אז הבנתי שאמנם איסמעיל השכיר לי דירה, אבל היא זו שתקבע אם הדירה ראויה למגורי אדם. למזלי, היא אישרה. אחרי שקיבלתי את האוקיי שלה היא הזמינה אותי לקפה בבית שלה. שתינו והיא שאלה, "אתה רוצה שאקרא לך בקפה?" אמרתי שאין לי זמן, אולי בפעם אחרת. ייתכן שהיא פירשה זאת כסירוב מנומס – בכל אופן כמעט עד הסוף היא לא הציעה שוב. במהלך אותה שנה, כשהיו מכריזים על עוצר בעיר העתיקה (וזה קרה כמה פעמים) או לפעמים סתם אחרי הלימודים, הייתי הולך אליה לקפה. היא הראתה לי תמונות מעיר נעוריה, חברון, וסיפרה לי על העבודה שלה כאחות בבית חולים שם. גם אחרי שהיא התחתנה ועזבה את חברון, המקצוע הזה אפשר לה להשלים הכנסה, בכך שהיא נתנה זריקות לאנשים תמורת תשלום. אנשים היו מביאים את המרשם מהרופא ואת החומר מבית המרקחת, והיא הייתה מזריקה. זה היה הרבה יותר זול מאשר בק...

An English video version of the first part of this story at the end. Enjoy את אחמד אז'ווה הכרתי בשנה שבה גרתי בעיר העתיקה (1967-1968) דרך איסמעיל (כמו רוב האנשים שהכרתי שם). לא היינו קרובים אז, אבל בפעמים שישבנו יחד (לרוב עם איסמעיל ועוד אנשים) ושמעתי אותו מדבר, התרשמתי שהוא אדם חכם מאוד. איש מעניין עם דעות לא שגרתיות. אחר כך עבדתי כמדריך של קבוצות של אמריקאים שבאו לשנה לעשות קצת ציונות (עבודה בקיבוץ) ולהכיר את הארץ. כאשר הקבוצה הראשונה הייתה בסמינר בבית ברל, והתוכנית הייתה גדושה בדוקטרינה ציונית, הצעתי להביא את אחמד להרצות, כדי שיכירו גם את הדרך שבה הדברים נראים בצד השני. זה היה בסוף 1968, קצת יותר משנה אחרי המלחמה. כשהעליתי בפני אחמד את הרעיון הוא פחד. זה היה דבר אחד להשמיע את הדעות שלו באוזני בלובי של מלון ניו ראגדאן, אבל זה היה דבר אחר מבחינתו להשמיע אותן מעבר לגבול, בתוך שטח ישראל. אמרתי לו שהקהל הוא בסך הכל אמריקאים צעירים, ושאני ערב לשלומו. איסמעיל בא איתנו כדי לעודד. בדרך עצרנו במסעדה באבו גוש וגם זה היה מעודד. ובכן, הקהל המיועד אמנם היה בסך הכל אמריקאים צעי...

אני אתחיל מזה שבגיל 11 החלטתי שאין אלוהים, ואם יש – אז הוא לא יהודי. למה? כי בישיבה שבה למדתי חטפת מכות אם העזת לשאול שאלות, והמורים התייחסו אלי בזלזול רק מפני שהייתי ממשפחה ענייה. כל זה לא התיישב אצלי עם אלוהים. חזרתי להאמין רק כעבור שנים, אחרי שראיתי את ההמלטה הראשונה בחיי. אבל זה קרה רק כשהייתי בהכשרה ועבדתי ברפת. בין לבין הגעתי לגיל בר מצווה וזה היה אירוע שאי אפשר להתעלם ממנו, בלי קשר ליחס האישי שלי לאלוהים. כמו כל הילדים בשכונה השתתפתי בכיתת בר מצווה בבית הכנסת (הרב התייאש די מהר מהאפשרות שאני אלמד לשיר ואמר לאמא שלי, "שיכתוב דרשה יפה"). בדרך כלל השיעורים היו משעממים, אבל יום אחד נכנס לכיתה אדם שלא היכרנו. הרב שלנו עשה לו כבוד והציג אותו כרב שזה עתה חזר מהודו ובא להעביר לנו שיעור. בשנת 1944 עדיין לא הייתה אופנה של נסיעות להודו וחיפוש אחר רוחניות, ואני מניח שזה עשה רושם על הרב שלנו. לפחות עד שהאורח פתח את הפה. הוא התחיל בפלפול חתרני: "מה זה יי או יה? זה לא שם האל". ראינו את הרב שלנו זע על הכיסא באי נוחות, אבל הרב שחזר מהודו המשיך: "יהוה זה שם האל. אומ...

An English video version of the story attached  below החבר הראשון שלי בעיר העתיקה היה בעל הבית שלי, איסמעיל אל-בתוני. המתנדבים הוולשים בקיבוץ, אלה שהפנו אותי אליו, קראו לו אנקל ג'ו. בכינוי הזה הוא היה מוכר בקרב המטיילים כאחד שיודע לארגן דברים: הוא ימצא לך איפה לגור בזול, הוא יפנה אותך אל המקום שבו משלמים הכי הרבה תמורת מנת דם (זאת הייתה דרך מקובלת של מטיילים לממן את השהות במקום), וגם יספק חשיש. אני חיבבתי אותו מההתחלה ואהבתי להסתובב אתו בעיר העתיקה. התחושה הייתה שהעיר שלו. היו מקומות שהוא היה נכנס אליהם ומזמין שתייה ואוכל כיד המלך, ועוד שתייה ועוד אוכל. כשהגיע הזמן לשלם את החשבון הוא היה מחייך חיוך ממזרי והופך את הכיסים להראות שאין לו כסף. ובכל זאת הוא היה אורח רצוי מפני שבמלונות ובמסעדות ידעו שהוא תמיד משלם את כל חובותיו. אולי גם מפני שהוא הביא אנשים ואווירה טובה לכל מקום שהוא היה בו. הוא לא היה איש משכיל אבל הייתה לו חוכמת רחוב. למדתי ממנו המון. הוא ידע שאני הגעתי לכאן רק אחרי המלחמה ב-48', וסיפר לי בגאווה שהוא התנדב ונלחם. פעם הוא סיפר על קרב שהוא השתתף בו...

An English video version follows the Hebrew text לסיפור הזה יש גם משמעות היסטורית כי הוא קשור בניסיון הראשון של הפתח לעשות פיגוע. ב-8 באוקטובר 1967, שלושה חודשים אחרי המלחמה, מישהו הכניס לקולנוע ציון בירושלים מטען נפץ בתוך תיק, והשאיר את התיק. היום זה לא היה קורה. גם אז נמנע אסון: מצאו את התיק ופירקו את המטען. את כל זה שמעתי רק למחרת, בחדשות. באותו ערב, 8 באוקטובר, ישבתי בבית ולמדתי. הייתי עדיין די חדש בעיר העתיקה, אבל הייתי מרוצה. אמנם הילדים של השכנים התנכלו לפח האשפה שלי (זה היה לפני שהשתנו יחסי עם השכנים), אבל זה לא הטריד אותי במיוחד. כאלה היו החיים בשכונת מצוקה ואני הרי גדלתי בשכונת מצוקה. לקראת חצות באותו לילה התכוננתי לסגור את הספרים וללכת לישון. פתאום אני שומע רעש – צעקות , אולי גם דפקו על דברים . עוד לא הבנתי ערבית ולא ידעתי מה צועקים . אני יוצא החוצה , פותח את השער לרחוב ורואה המון גברים צעירים, שמילאו את הסמטה . ברגע שראו אותי , בבת אחת הכול השתתק . זה היה מפחיד. המון זה תמיד מפחיד וגם בלי להבין ערבית ראיתי שהם מאוד כועסים. ולא י...

באחד הימים כשחזרתי מהאוניברסיטה אחר הצהריים, ראיתי בשער הפרחים הודעות על עוצר שעמד להתחיל בתוך זמן קצר. המחשבה הראשונה שלי הייתה, מה אני צריך את זה? אני יכול ללכת לישון אצל שני סטודנטים אחרים מהקיבוץ, ששכרו דירה במערב העיר. אחר כך אמרתי לעצמי, אם אני חי כאן אז כמו כולם. מי שמכיר את השקפותיי, האנושיות והפוליטיות, לא הופתע. לטובת הדור הצעיר אני אומר שבתנועת "הבונים" באמריקה אף פעם לא דיברו על הערבים בארץ. ידענו שיש התנגדות להקמת המדינה ושצפויה מלחמה – אבל מצד מדינות ערב השכנות. לא סיפרו לנו שיש ערבים שחיים במקום הזה. כמו רבים אחרים האמנתי שזה מקום שומם. לא הייתי מודע לקיומם של הערבים בארץ עד הטיול לירושלים, שבו ראיתי את העולם הערבי השכן מהתצפית במגדל של כנסיית נוטרדאם (שעליו סיפרתי כבר). אני לא יודע איך הייתי נוהג אילו ידעתי את האמת. אבל באותם ימים קל היה לא לדעת את האמת. לא קראתי את עיתון "דבר" – היחידי שהיה בקיבוץ – כי הבנתי שזה ביטאון המפלגה. ממילא הממשל הצבאי בקושי הוזכר בו, וודאי לא תואר באופן שאפילו מתקרב לאובייקטיבי. התפכחתי אחרי שקראתי את ספרו של אור...

An English video version below Hebrew text. בשנת 1967, עוד לפני המלחמה, אישרו לי בקיבוץ שנת לימודים והייתי צריך להחליט מה ללמוד ואיפה. קיבלתי הצעה ללכת לקריירה אקדמית מטעם התנועה הקיבוצית, ולהיות אידיאולוג של התנועה. זאת הייתה הצעה מפתה, מה גם שבוגרי חברת הנוער שהדרכתי אחרי שסגרו את ענף הצאן עמדו על סף גיוס לצבא ולא ידעתי מה אני אעשה בקיבוץ אחרי הלימודים, אבל סירבתי. רציתי ללמוד ספרות אנגלית או פילוסופיה, זה הכול. דניס קרמן ניסה לשכנע אותי ואמר: "צבי, you are out of your fucking mind! " מה שאחר כך נהפך למין מנטרה משפחתית. כולם חשבו שזה מטורף לסרב לדבר כזה אבל אני התעקשתי. בדיעבד ראיתי שצדקתי. למעשה, בכל פעם שהלכתי עם הלב, גם בניגוד להיגיון – הבחירות שלי היו מוצלחות. אני חושב שיש לנו מצפן פנימי וצריך להקשיב לו. זה לא אומר שלא תעשו טעויות – תמיד יש טעויות – אבל תוכלו ללמוד מהן. כשנרשמתי לאוניברסיטה העברית גיליתי שאני צריך לעבור מכינה והלימודים יתחילו ביולי. מלחמת ששת הימים שפרצה בתחילת יוני, שינתה את הגבולות וגם הביאה לישראל אהדה והתעניינות עולמית, והתחילו אז לבוא מת...