סיפורי סבא

 Attached below  a new English video version of the two last chapters of the blog. Enjoy הקשר שלי עם הגדנ"ע התחיל בעימות. באותה שנה החלטנו להשתתף בצעדת ארבעת הימים – הייתה צעדה שנתית   כזאת, שהתחילה כעניין של הצבא ואחר כך נעשתה מאוד פופולארית. השתתפו בה קבוצות מכל העולם והייתה אווירה קוסמופוליטית נהדרת (ב-68', אחרי המלחמה, הצעדה קוצצה ביום וכעת נשאר ממנה שריד חיוור ומעוות: צעדת ירושלים שאורכת כמה שעות ומשמשת בעיקר להפגנת בעלות על העיר). אנחנו התכוננו אז לצעדה בהתרגשות גדולה – היינו הולכים כמה קילומטרים כל יום. מכיוון שאנחנו באנו מרחוק, הגענו אחרונים לחניון שממנו היינו אמורים להתחיל לצעוד. אני רואה 12 אוטובוסים, כולם של קבוצות מהגדנ"ע, אבל כל החבר'ה יושבים בתוך האוטובוסים ואף אחד לא פורק את החפצים. התברר שלאותן קבוצות אמרו שיעמיסו להם את הציוד שלהם וגם יפרקו. הם אמרו, אנחנו העמסנו בעצמנו – אנחנו לא פורקים. פרינציפ. אמרתי לחבר'ה שלי, בואו נפרוק את הציוד שלנו. זה לא היה כל כך פשוט כי לא היו אז תאי מטען באוטובוסים, ואת החפצים היו מעמיסים על הגג. כדי להעמיס, שניים-של...

כפי שכבר סיפרתי כאן, רציתי לבוא לקיבוץ בארץ כי מאוד אהבתי עבודה פיזית. עבדתי ברפת ואחר כך בענף הצאן. בתחילת שנות ה-60 סגרו את ענף הצאן ואני נשארתי בלי עבודה, ומישהו הציע שאני אעבוד עם חברת הנוער שהקיבוץ קלט שנה או שנתיים קודם לכן. חברות נוער היו מפעל של תנועת עליית הנוער, שהתחיל כבר בשנות ה-30. אחרי שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה באו קבוצות של נערים משם, שנקלטו בעיקר בקיבוצים, למדו ועבדו. אחרי קום המדינה חברות הנוער היו מורכבות מנערים שבאו מאזורי עוני, וממשפחות לא מתפקדות – לרוב משפחות של עולים. הם נשלחו לחברת נוער כדי להוציא אותם מהבית וכדי שאולי החיים בקיבוץ "יישרו" אותם. הם למדו ועבדו בקיבוץ, היו להם משפחות מאמצות (לנו הייתה בת מאומצת מחברת הנוער) והם השתתפו באירועים של הקיבוץ, אבל היו להם מגורים ומסגרת שלהם. ולתוך זה נכנסתי אני, שבעצמי גדלתי בשכונת עוני (ומשפחה שתפקדה ככה-ככה). עוד לפני שנכנסתי לעבודה הזאת, היו שלוש בנות בקבוצה שנכוו קשה בפורים. מכיוון שאחת מהן הייתה באה אלינו הרבה ומאוד התיידדה עם הילדים, נסעתי לבקר אותן בבית החולים סורוקה בבאר שבע פעמיים-שלוש בשבוע. ואז נכ...

יום אחד הלכתי לפגוש את איסמעיל במלון ניו ראגדאן. הוא ישב שם בחברת אדם גדול שהיה משהו לא נעים במראה שלו, מטיל אימה אפילו. הוא הציג את האיש ואמר, זה איש השב"כ שלכם (אז עוד קראו לזה שי"ן בי"ת), נעים מאוד. אני התיישבתי ולא ידעתי מה לעשות. אחרי שתיקה קצרה אך מעיקה איסמעיל קם ואמר, אני אשאיר אתכם לדבר לבד, ויצא. כנראה שמסרו לאותו איש שי"ן בי"ת את השם שלי אחרי העוצר ומפקד התושבים. הוא התחיל לשאול מי אני, מה אני ומה אני עושה בעיר העתיקה. אמרתי את האמת: אני קיבוצניק שלומד באוניברסיטה וגר בשכירות בבית של איסמעיל. בסוף השנה אני אחזור לקיבוץ. הוא אמר, למה שלא תעזור לנו? זה יכול להשתלם לך. אמרתי לו שאני קיבוצניק, אני לא צריך כסף. יש לי משפחה אני לא מעוניין, אמרתי והוצאתי את הארנק שלי והראיתי לו תמונות של הילדים. בינתיים איסמעיל חזר והאיש הלך. חשבתי שבזה זה נגמר, אבל טעיתי. אחרי שבועיים בערך הופיע אצלי בדירה בעיר העתיקה בחור בריטי, טוני היה שמו, וביקש לשכור חדר. בקיבוץ לחצו שאני אקח עוד מישהו שיגור אתי, מטעמי ביטחון או משהו כזה, והייתה קומה שלמה למעלה, אז הסכמתי. הסידו...

The Hebrew text is followed by a video narration in English, enjoy! הייתי בן 17 כאשר העצרת של האו"ם הצביעה בעד תכנית החלוקה (כ"ט בנובמבר). זאת הייתה ההחלטה שמכוחה הוקמה מדינת ישראל, וכבר אז היה ברור שתהיה מלחמה. בתנועה הציונית יצאו אז עם תכנית Land and Labor ("אדמה ועבודה"). זה לא נאמר במפורש, אבל הרעיון היה שצעירים יבואו לעבוד ולהילחם.  אמרתי לאבא שלי שאני רוצה להצטרף לתכנית הזאת מיד כשאני מסיים את הלימודים בתיכון. חשבתי לדלג על ההכשרה ועל הקולג', ולהגיע ישר למלחמה. זה נחשב אז לדבר הנכון. אבא אמר לי: "תיסע או לא תיסע – לצבא אתה לא הולך". כששאלתי למה, הוא אמר: "סבא רבא שלך חתך לעצמו את אצבע ההדק ביד ימין כדי שלא יגייסו אותו. סבא שלך ברח ליערות והסתתר שם במשך כמה ימים, עד שהמגייסים הסתלקו, ואותי המשפחה שלחה לאנייה ולארצות הברית כשקיבלתי צו גיוס לצבא הצאר. זאת מסורת משפחתית – אנחנו לא הולכים לצבא". נו, מה יכולתי לעשות? נשארתי והלכתי ללמוד בקולג', דבר שלא הצטערתי עליו (וכבר סיפרתי על כך בפרק אחר). כשהגעתי ארצה ב-1950 זה כבר היה אחרי המלחמה ו...

הפרק הזה מסופר עם הרבה עזרה מיובל צייטלין, קרוב משפחה מצד אימא שלי, שעשה מחקר גנאלוגי מרשים על המשפחה והוא משלים את מה שאני שכחתי (או אף פעם לא ידעתי).   תמונות של הקומוניסט ומלכת היופי למטה אבא שלי, אליעזר (לייזר) משונזניק נולד בשנת 1897 בביאליסטוק (אז בשליטה רוסית). אימא, בריינע גרין, נולדה ב-1900 בשטעטל בשם ילוק, עיירת גבול בין רוסיה וליטא (היום Ylaikai בליטא ומי שיצליח לבטא את השם יקבל פרס). היא סיפרה שבמלחמת העולם הראשונה המקום כל הזמן החליף ידיים, וכשהילדים הלכו לבית ספר בבוקר הם היו בודקים איזה דגל מונף כדי שלא יתבלבלו וישירו את ההמנון הלא נכון. היא גם סיפרה שאבא שלה, דוד גרין, היה איש חכם, מוערך ואהוד, ושבביתם הם אירחו תלמידי חכמים שהיו נודדים מעיירה לעיירה. אבא היה קומוניסט (כמו רבים מהיהודים ברוסיה). הוא רצה להתגייס למהפכה אבל הוא לא הספיק. בגיל 15 או 16 הוא קיבל צו גיוס לצבא הצאר ונמלט לאמריקה. שם הוא שינה את שמו ללואיס מילר וחי בניו ג'רזי, איפה שאחיו הבכור היה. אחר כך כולם באו, יחד עם ההורים, והתיישבו בניו ג'רזי. אבא לא הלך לבית ספר, אבל הוא ידע קרוא וכתוב וחשבון ב...

An English video version told by Zvi, is at the bottom of this post עוודיה הייתה אשתו של בעל הבית שלי בעיר העתיקה, איסמעיל אל-בתוני. הכרתי אותה ממש בהתחלה. אחרי שחברי, בובי בלומנפלד, עזר לי להביא את הדירה ברובע המוסלמי למצב תקין פחות או יותר, היא באה לבדוק. אז הבנתי שאמנם איסמעיל השכיר לי דירה, אבל היא זו שתקבע אם הדירה ראויה למגורי אדם. למזלי, היא אישרה. אחרי שקיבלתי את האוקיי שלה היא הזמינה אותי לקפה בבית שלה. שתינו והיא שאלה, "אתה רוצה שאקרא לך בקפה?" אמרתי שאין לי זמן, אולי בפעם אחרת. ייתכן שהיא פירשה זאת כסירוב מנומס – בכל אופן כמעט עד הסוף היא לא הציעה שוב. במהלך אותה שנה, כשהיו מכריזים על עוצר בעיר העתיקה (וזה קרה כמה פעמים) או לפעמים סתם אחרי הלימודים, הייתי הולך אליה לקפה. היא הראתה לי תמונות מעיר נעוריה, חברון, וסיפרה לי על העבודה שלה כאחות בבית חולים שם. גם אחרי שהיא התחתנה ועזבה את חברון, המקצוע הזה אפשר לה להשלים הכנסה, בכך שהיא נתנה זריקות לאנשים תמורת תשלום. אנשים היו מביאים את המרשם מהרופא ואת החומר מבית המרקחת, והיא הייתה מזריקה. זה היה הרבה יותר זול מאשר בק...

An English video version of the first part of this story at the end. Enjoy את אחמד אז'ווה הכרתי בשנה שבה גרתי בעיר העתיקה (1967-1968) דרך איסמעיל (כמו רוב האנשים שהכרתי שם). לא היינו קרובים אז, אבל בפעמים שישבנו יחד (לרוב עם איסמעיל ועוד אנשים) ושמעתי אותו מדבר, התרשמתי שהוא אדם חכם מאוד. איש מעניין עם דעות לא שגרתיות. אחר כך עבדתי כמדריך של קבוצות של אמריקאים שבאו לשנה לעשות קצת ציונות (עבודה בקיבוץ) ולהכיר את הארץ. כאשר הקבוצה הראשונה הייתה בסמינר בבית ברל, והתוכנית הייתה גדושה בדוקטרינה ציונית, הצעתי להביא את אחמד להרצות, כדי שיכירו גם את הדרך שבה הדברים נראים בצד השני. זה היה בסוף 1968, קצת יותר משנה אחרי המלחמה. כשהעליתי בפני אחמד את הרעיון הוא פחד. זה היה דבר אחד להשמיע את הדעות שלו באוזני בלובי של מלון ניו ראגדאן, אבל זה היה דבר אחר מבחינתו להשמיע אותן מעבר לגבול, בתוך שטח ישראל. אמרתי לו שהקהל הוא בסך הכל אמריקאים צעירים, ושאני ערב לשלומו. איסמעיל בא איתנו כדי לעודד. בדרך עצרנו במסעדה באבו גוש וגם זה היה מעודד. ובכן, הקהל המיועד אמנם היה בסך הכל אמריקאים צעי...